מה היה לי רע קודם? שאלתי את עצמי כשהילדה נעמדה במרכז הבית עם בגד ים והכריזה שגם היום הולכים לבריכה. מאז שעשינו מינוי, אין יום שהיא לא מבקשת ממני להיכנס איתה לתוך הסחוניה ולהתייבש שלוש שעות במרדף אינסופי אחרי אחותה הקטנה והלא מודעת לסכנות. העניין הזה גורם לי לתהות מה היה לי רע קודם, כלומר לפני שעשינו מינוי והכנסתי את עצמי לתוך המלכוד הזה של בריכה וחיתוכי אבטיח וארטיק נוטף על הידיים.
ומה היה לי רע קודם, שאלתי את עצמי אחרי שנעניתי להצעתו המפתה של פייסבוק להפוך את חשבוני לפרופיל של יוצר דיגיטלי. מתברר שיש עכשיו קטע לפייסבוק, שהוא מתלבש על אנשים ומשכנע אותם לשדרג את החשבון לפרופיל במצב מתקדם. התהליך מתבצע בעבודת שיווק אגרסיבית – מדי יום הוא מקפיץ לי הודעה מחמיאה על כך שהגעתי לרף הנדרש, ומודיע שאם אענה לשדרוג אוכל לראות מה התפוצה של הפוסטים שלי, לעשות פרסום ממומן ועוד כל מיני פריבילגיות שלא באמת עניינו אותי עד שראיתי שלאמילי עמרוסי יש פרופיל כזה ושדרגתי מתוך קנאה.
הכול פה לחוץ, הכול פה נגמר מהר, הכול פה נתפס, נמכר, נחטף, ובתל–אביב עומדים לך חמישים איש בתור לקפה דלוח בזמן שממול יש בית קפה ריק. אני אמות ולא אעמוד 15 דקות בשביל כוס קפה
מאז אני בשבי. בכל יום אני מקבלת הוראות מוזרות לפעולות שעליי לעשות כדי להגביר את התפוצה. פעולות שאם לא אעשה אותן איענש בהורדת חשיפה משמעותית. בכל פעם הדרישות נעשות יותר תובעניות – להעלות שלושה רילסים, לפרסם כל יום פוסט במשך חמישה ימים, להכניס נר לבקבוק.
אין לי מספיק התרחשויות מעניינות בחיים בשביל זה, אבל הכול נורא מלחיץ. אני מרגישה כמו הגולשים האלה בבוקינג שרואים מלון נחמד ואז קופצת להם אזהרה מפחידה שנותרו רק שני מקומות אחרונים ומזמינים רק מתוך לחץ.
לפעמים נדמה לי שהכול פה מתנהל בטכניקות של הפחדה. אנחנו חיים במדינה שבה כל מחזיק אשראי יודע שכדי להשיג את ה־1+1 לקולנוע צריך לקום בשש בבוקר, כי דקה אחר כך תעשו ריפרש ויכתבו לכם שנגמר המלאי. אנחנו חיים במדינה שבה כרטיסים לעומר אדם נמכרים בתוך שעתיים מרגע פתיחת הקופות. אני לא בטוחה שמדונה מוכרת את כל הכרטיסים שלה בשעתיים. הכול פה לחוץ, הכול פה נגמר מהר, הכול פה נתפס, נמכר, נחטף, ובתל־אביב עומדים לך חמישים איש בתור לקפה דלוח בזמן שממול יש בית קפה ריק. אני אמות ולא אעמוד 15 דקות בשביל כוס קפה, אבל נראה שיש אנשים שימותו בלי זה.
ואיך אנחנו חולים על זה – לנצח את הסיסטם. לדפוק את המערכת. להצליח למצוא מקום טוב. לעקוץ את המבצע. להגיע לפני שמתחילים התורים. אנשים היום באים בשלוש אחה"צ כדי לתפוס מקום להופעות שמתחילות בתשע בערב. אין סנטימטר במדינה הזאת שהוא לא עמוס, מבוקש או מפוצץ.
וגם אם אבחר לשבת בבית ולא להתייבש בתורים, הראש שלי יישאר מפוצץ. הוואטסאפ יציף אותי באלף פתקיות צהובות. עוד לא השתלטתי על הטנא שצריך להביא לשבועות והיומולדת של ההיא ו"מה אומרות על שישי בשוק", וכבר צצה לה טבלת שיבוץ חדשה לפינוקים עבור נשות המגויסים. אני לא יודעת מתי יש לאנשים זמן ביומן לכל המחויבויות האלה. מתי אישה יקרה, מתי אכין לך פינוקים? יש לי ילדה בת שנתיים בגמילה, את לא באמת רוצה את הידיים שלי כרגע בתוך העוגיות שלך.
ויש פעמים שבהן כל העומס והלחץ עולים על גדותיהם באופן שגורם לך לרצות לשמוט את הכול. חברה סיפרה לי פעם שהיא הייתה כל כך מוצפת מהחיים, שהיא ביקשה מבעלה לצאת לחופש עם עצמה. היא לקחה חדר במלון מפנק ופשוט ישבה בו במשך שלושה ימים ובהתה בתקרה. זה מה שהיא הייתה צריכה, וזה גם הפינוק שאני הכי מייחלת לו בימים האלה – שלושה ימים של שקט עם טלפון סגור.
אולי באמת אזמין לי חדר במלון הזה. אבל כדאי למהר – זה המלון הכי מבוקש בארץ, נותרו רק שני מקומות אחרונים.
rachelm@makorrishon.co.il
