תשמעו סיפור יפה. לפני שבוע בערך הגעתי להרצאה בספרייה העירונית של ראש־העין. מאז שהספר שלנו יצא אני מסתובב לא מעט ברחבי הארץ, פוגש אנשים מתוקים, ומדבר על התקופה העצובה שבה אנחנו נמצאים, ועל הגאולה הפרטית שזכיתי לה, בזכות העבודה על הספר הזה, ובזכות הגיבורים שבו, שהצליחו לאחות לי את הלב. החיים שלי לא יציבים. יש תקופות שבהן יש לי מלא הרצאות. ויש תקופות שאין כלום. ככה החיים תמיד.
וכשהגעתי לראש העין, לאן שהווייז אמר, יצאתי מהרכב, וראיתי מלא אנשים הולכים ביחד, בהתרגשות, לכיוון הספרייה, וממש שמחתי, שכל כך הרבה אנשים מגיעים להרצאה שלנו על הספר! ממש התרגשתי. והתחלתי כזה ללכת איתם. וחשבתי לעצמי, הם הולכים איתי, אבל הם לא יודעים שאני מעביר את ההרצאה! חחחחח אבל אחרי כמה שניות, גיליתי שכל האנשים הולכים לאיזה אודיטוריום ענק, שנמצא ממש ליד הספרייה. הם כולם הלכו לאירוע אחר! חחחח, אז שאלתי איזו גברת, תגידי, מה יש פה באולם, והגברת אמרה לי, יש פה ערב שירה בציבור! בוא תראה!
וואי ואני כל כך שמחתי, כי אני אוהב לשיר ביחד עם אנשים! ונכנסתי אחרי הגברת לאולם, שהיה כבר חצי מלא, וראיתי את המצגת עם המילים של השירים, ואת הפסנתר, ואת המיקרופון של המנחה של הערב, הכול היה מוכן! והייתה אווירה מרגשת כזאת באוויר. אווירה של שמחה ושל אהבה גדולה לחיים.
ואחר כך יצאתי, וחיפשתי את המנהל של המופע, סתם סקרן אותי לדעת מי יושב על הפסנתר, אז שאלתי כמה אנשים, ותוך דקה הגעתי אליו! קוראים לו קובי אחרק, והוא בחור מתוק ושחום ורזה, עם עיניים טובות. והוא עובד לפעמים עם מרגול! אז ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני מת להצטרף לערב שירה שלו, אבל יש לי הרצאה בספרייה, וקובי אמר לי, אז תבוא אחרי! ואני אמרתי לו, תמשוך את ההופעה כמה שיותר זמן! וקובי אמר, סגור. נפרדנו כידידים.
ואחר כך הלכתי להרצאה שלי ושל אוריה מבורך. אומנם היו שם פחות אנשים. אבל ראש העיר של ראש העין הגיע! הוא סיפר לנו שבשבעה באוקטובר הוא עבר בין כל בתי הכנסת בעיר, והודיע לאנשים דתיים שפרצה מלחמה. ובאופן כללי הוא היה נראה לי בן אדם מיוחד עם לב טוב. הוא נשאר עד סוף ההרצאה שלנו וממש התרגש מכל הקטעים שהקראנו מהספר. ולכל אורכה של ההרצאה שלנו, חשבתי בסתר ליבי על המופע של קובי אחרק. וקיוויתי שנסיים מוקדם מספיק, כדי שנוכל לבוא ולשיר כמה שירים. וזה באמת מה שקרה! כשסיימנו לדבר ולענות על שאלות ולחתום על ספרים, הלכנו, אוריה ואני, לאודיטוריום הגדול, וגילינו שהמופע לא נגמר! להפך! הוא היה בשיאו.
כשנכנסנו לאולם כולם בדיוק שרו את השיר "כמו צמח בר". מחר אני אהיה כה רחוקה, אל תחפשו אותי, מי שידע למחול, ימחל לי על אהבתי. וכולם שרו יחד. בקול רם. בלי להתבייש. היו אנשים שעשו קול שני. והאולם היה מלא בקולות נעימים וטובים של אנשים טובים עם לב חם. וקובי אחרק המותק ניגן על הקלידים. ואוריה ואני התיישבנו, והרגשנו שהלב שלנו מתמלא באור ובחסד רך.
ואחרי צמח בר הם שרו את "שיר אהבה ישן", ואחר כך "הו ברצלונה ברצלונה", ואחר כך את "דרך הכורכר", ואת "נפרדנו כך", ואת "שירים עד כאן". ומדי פעם קובי הזמין מישהו לעלות לבמה ולשיר את השיר במיקרופון. וגם כשהאנשים שרו, זאת לא הייתה "הופעה". כי כולם באו לשיר ביחד. זה הקטע של שירה בציבור. אייי איייי. נשארנו שם עשרים דקות בערך, עד שהמופע נגמר. ושרנו כמו כולם, כאיש אחד, בלב אחד. זה היה פלא גדול. כל כך שמחתי שהספקנו ליהנות מהמופע הזה. כל כל שמחתי להיות חלק מהציבור הזה, שהגיע לשירה בציבור.
אני ממש זוכר שישבתי שם, בשירים האחרונים של המופע, וחשבתי לעצמי, ככה צריך להיות, ככה צריך לחיות, זה מה שצריך לעשות, כמה שיותר, כל הזמן. לשיר ביחד. לשבת עם אנשים טובים ולשיר, ביחד, מכל הלב, כשהלב פתוח. החיים כל כך קשים. אנחנו חיים בין הותר לפרסום להותר לפרסום. כל דפדוף באתרי החדשות חושף עוד בשורה קשה. ובין הכאבים והתמורות, אנחנו מנסים לצלוח את היום יום הזה. לחיות קצת. להתנחם קצת. לנשום קצת אוויר.
וטוב לשיר ביחד. אם הייתם שם איתי, במופע הזה של קובי אחרק, הייתם גם אתם מרגישים את הלב שלכם מתרחב. הייתם מרגישים את מה שאני הרגשתי. שגם עכשיו, שמונה חודשים לתוך הסיוט הזה, החיים יכולים להיות כל כך נחמדים ופשוטים ונעימים. החיים יכולים להיות טובים לרגע. שהרי טוב לשיר ביחד, בקול גדול, כשהמילים מוקרנות בענק על המסך, ואז לא מתבלבלים חחחח. טוב לשיר ביחד שירים יפים, כאיש אחד, בלב אחד. בכלל, טוב להיות ביחד בתקופה הזאת. להתנחם ביחד. להתגעגע ביחד. טוב להיות ביחד. זה ככה פשוט.
