בימים כתיקונם ייתכן שכמה ישראלים היו ממתינים בקוצר רוח לעונה החדשה של בלקספייס, סדרת הפשע מבית היוצר של רשת. אולי אפילו יותר מכמה. הדרמה עם טוויסט המותחן־אימה שמעלה ניחוח נטפליקסי כבד העיפה את הסכך של צופים בעונה הראשונה, ולא בכדי. העונה ההיא העניקה את ההרגשה שהדודה מאמריקה נחתה במדבר הטלוויזיוני הישראלי עוטה בגדי יוקרה, חמושה במזוודה מלאה במתנות שלא היה אפשר להעלות על הדעת. בני נוער לא מקובלים שמתכננים נקמה אפלה במלכי השכבה, אירוע ירי בתיכון וצמד חוקרים שנגזרו מספר הדמויות הקלאסיות – הקשוח שמאבד את משפחתו והשאפתנית שרוצה להוכיח שהיא לא רק נראית טוב במדים. במסע מצמרר הם הלכו וחשפו זוועות נוטפות דם, ולמרבה ההפתעה לא היה להן כל קשר ללאום או לפוליטיקה. מי שמע על עלילות מסעירות שכאלו בעולם גדוש מיני־דרמות על שכול, משפחה לא מתפקדת או מתחים פוליטיים? גם מעברו החד של גורי אלפי מקומיקאי שכולו חיוך לבלש זועף ושתום עין, היה מספיק מסקרן כדי לספק למפיקים העליזים מספר צפיות עצום, שבחי ביקורות ורילוקיישן לנטפליקס שהיה טבעי וצפוי כמו חזרת שגריר לארצו.
אולם דווקא בגלל התשואות והפוטנציאל העצום לעונה השנייה, התזמון של בלקספייס השנה הוא דווקא מהגרועים שיש. יותר מארבע שנים עברו מאז צאתה בלב הקורונה, ואחרי שאיבדה את זוהרה מהר יותר ממנחה בערוץ הילדים, הקאמבק שלה לא רלוונטי ולא נצרך – בטח במציאות שבה התוכן הטלוויזיוני היחיד שאנו מצפים לו בכליון עיניים הוא בשורות טובות ולא גופות טריות. ובעודה עומדת כך, כמו מרצה נלהב מול סטודנטים כבויי עיניים, היא נאלצת להסביר מדוע דווקא עכשיו כדאי לנו לצפות בסדרה רווית דם, אונס ומשפטים ששייכים ל־2023 כמו "תחגגו עכשיו כי בשנה הבאה תמותו כולכם בצבא". ועם כל הכבוד, אחרי צפייה בכמה פרקים, אין לה הרבה סיכוי.
בעונה הזו צמד החוקרים מורג (רעות אלוש) ודוידי (אלפי) נקלעים לפרשת רצח במסיבת סיום תיכון, כשהנרצח הואשם על ידי אחת התלמידות באונס ערב לפני שגופתו התגלתה. "נקלעים" זו מילה עדינה כי בדיוק כמו בעונה שעברה הם דוהרים ללא כל סיבה ללב החקירה ללא טיפת זהירות או ניואנס. אבל בחוסר ההיגיון הבסיסי שטמון במעשי הדמויות רק מתעצם נוכח העובדה שזה בדיוק מה שראינו בעונה הקודמת.
אתם מוזמנים לעשות ניסוי מדעי קטן, כמו חוקרים מיומנים. פתחו את העונה הראשונה על מסך אחד ואת השנייה על מסך אחר ותתחילו להריץ את הפרקים של שתיהן במקביל. מהר מאוד ייחשף הסוד האפל ביותר של בלקספייס: מדובר בדיוק באותו הדבר. אותן דמויות, אותה התנהגות מוגזמת וחסרת פרופורציות של בני הנוער והמבוגרים גם יחד, אותה פסיביות שמדביקה את כל מי שאנחנו רואים על המסך כמו מגפה, אותו משחק כבוי, אותן בדיחות שוביניסטיות, אותו אדם בעל סמכות ושיער מאפיר שמזלזל ברדיפה אחרי צדק ועל הדרך זורק משפטים דוקרי לב כמו "אונס זה לא דבר מיוחד". לא מפליא יהיה לגלות שרגע לפני שישבו הכותבים בחדר הישיבות והחלו להקליד את העלילה הנוכחית הם עשו בינג' של העונה הקודמת רק כדי להתרענן אחרי ההפסקה הגדולה, בלי לדעת שהם בעצם הולכים לכתוב את אחותה התאומה.
נכון לומר שבלקספייס עדיין מרעננת, שונה בנוף, מסעירה, וכן – גם מעניינת. כך היא תמיד תישאר בתוך האמבטיה החדגונית של הסדרות הישראליות, בניגוד לאוקיינוס של נטפליקס שבו היא טובעת מיד למעמקים. אבל נכון לעכשיו היא אינה מצדיקה את הכוחות הנפשיים שהיא דורשת מהצופה הישראלי מוכה הטראומה לגייס. גם אם נסלחה העובדה שבלקספייס נפתחת באירוע ירי בטקס יום הזיכרון, שני אלמנטים שהשנה קיבלו משמעות אחרת לגמרי, העונה השנייה לא מחדשת דבר מלבד ערמת טריגרים מלוא הסל וספק אם היא שווה את הצמרמורות, הזיכרונות והאי־נוחות הרבה שהם מביאים איתם ותמיד יביאו.
