"בחורים רעים" מ־1995 היה סרט פעולה קטן שהשיק שתי קריירות הוליוודיות ענקיות: הראשונה היא כמובן של ויל סמית', עד אז כוכב טלוויזיה, והשנייה של במאי הקליפים מייקל ביי ("הפריצה לאלקטרז", "ארמגדון"). לא מפתיע אם כן, שסמית' בחר דווקא בסרט החדש בזיכיון כדי לנסות להשיק מחדש את קריירת המשחק שלו, שנתיים לאחר שאותה סטירה עגומה מעל בימת האוסקר ביטלה אותו על מלא. והיות שהביקורת הזו נכתבה לאחר הסופ"ש הראשון של הסרט בקופות, אפשר כבר לדווח בשמחה (לפחות של המדור) שהקריירה של סמית' ניצלה ובגדול. הפרק הרביעי – "בחורים רעים: הכול או כלום", עשה הרבה כסף ומנקודת מבטם של חובבי הסדרה אפשר להבין מדוע.
הפעם, צמד בלשי משטרת מיאמי זריזי הלשון והאצבע על ההדק, מייק לאורי (סמית') ומרקוס ברנט (מרטין לורנס) מוצאים עצמם בצד השני של המתרס, כשהם יוצאים לזכות מאשמה את מפקדם האהוב שנהרג בסרט הקודם וכעת הופלל בשיתוף פעולה עם הקרטלים. אז כן, הסיפור מוכר והתסריט צפוי ומשומש בדיוק כמו שזה נשמע, אבל מי שאוהב את הבחורים הרעים ימשיך לקבל כאן בדיוק את מה שהוא מחפש – סמית' ולורנס מקשקשים ללא הפסק בדינמיקה המשעשעת שלהם (חלקה הגדול מאולתר לגמרי מול המצלמות) בזמן שהם משתוללים בעיר ויורים לכל הכיוונים. בניגוד לסדרות דומות כמו "נשק קטלני", שהפכה את גילם ההולך ומתקדם של גיבוריה למכשול פיזי ופסיכולוגי, כאן, העובדה שצמד השובבים כבר בני חמישים אינה מפריעה להם להמשיך להתרוצץ ולהתלוצץ כנערים. מרקוס אומנם חוטף התקף לב בתחילת הסרט ונאלץ להיפרד מחטיפיו האהובים, אבל האירוע הונדס בעיקר לטובת בדיחה אקזיסטנציאלית מתמשכת שבה הוא מרגיש שנולד מחדש ולכן אינו יכול למות. כדי להציג בכל זאת פן של התבגרות, החידוש המהותי יותר הוא בדמותו של לאורי שמתחתן סוף־סוף, ומרווק הולל חסר דאגות הוא הופך לאיש משפחה עם התקפי פאניקה – מהלך שגם מנוצל היטב לכמה היפוכי תפקידים משעשעים בדינמיקה בין השניים. המוטיב המשפחתי מקבל דגש נוסף דרך קידומן של מגוון דמויות משנה מהפרק הקודם, למעגל הקרוב של גיבורינו. אלא שהתסריטאים לקחו את הקונספט קצת רחוק מדי ולרגעים אפשר להתבלבל ולחשוב שנקלענו לפרק בזיכיון "מהיר ועצבני" השמאלצי. צמד הבמאים עדיל ובילאל שבים מהסרט הקודם ועושים עבודה סבירה בחיקוי ה־Bayhem, הכינוי לסגנון הבימוי המוחצן על סטרואידים של מייקל ביי (שצץ כאן לרגע בתפקיד אורח) שמורכב מהמילים "ביי" ו־Mayhem. כי למרות זוויות הצילום האקספרסיביות, החיתוכים המהירים, הרחפנים המסתחררים, גודש הפירוטכניקה והפילטרים רוויי הצבע, סצנות הפעולה חסרות משהו מהתנופה הנלהבת והקיטשית מרוב גוזמה של ביי, שלטוב ולרע יודע להפוך את ההשתפכות הפראית שלו לאמנות של טראש. אם אתם מחפשים חוויית אקשן שומטת לסתות באמת, רוצו לצפות ב"פיוריוסה" הנדיר, אך אם כל שחשקה נפשכם הוא ערב חביב של מיקס בדיחות ואדרנלין "לייט", אז הכול או כלום עושה את מה שנדרש כדי לספק את הסחורה. זה אומנם לא הכול, אבל גם ממש לא כלום.
