בשעה שאני כותב שורות אלו, הכול מדמם. ב-12 בתים שונים משפחות יושבות שבעה על לוחמים קדושים שנפלו בגבורה למען בטחון האומה. הרוחות לוהטות. מחאה פוליטית ממוחזרת משתוללת ברחובות ואיש מלא בטענות כלפי רעהו. אין שלווה, היא ניטלה מאיתנו.
בתוך הכאוס הזה, שתי אחיות שיחסיהן ידעו עליות ומורדות הפכו לאויבות. הציונות הדתית הולכת בכל הכוח על ראשה של אחותה החרדית. בעיתונות הסרוגה מתפרסמים ללא הרף גילויי דעת כנגד העמדה החרדית. הטורים הפובליציסטיים נושאים התבטאויות בוטות וחריפות מבעבר. על דפי המהדורה המודפסת של גוף התקשורת הזה, התפרסמה קריקטורה המציגה את לומד התורה החרדי כחסר רגשות, המכביד על אחיו הלוחמים. אפשר היה לאייר את החרדי בצד האלונקה כמי שלא משתתף בנשיאתה; המסר היה עובר גם אם סצנת הקריסה תחת הנטל לא הייתה כוללת הצגה דמונית של החרדי המאויר. אבל העוינות חזקה יותר.
מול אלו אני עומד נבוך. שירתי שירות אזרחי במשך 37 חודשים. אבי שירת בשירות קרבי במשך 12 שנים. במשפחתי ישנם לא מעט לוחמים. העולם הצבאי אינו זר לי, ערכי ההשתתפות ואהבת המולדת אינם זרים לי, ואני נושא בהם לא פחות מבני הציונות הדתית. כמוני ישנם – על פי מחקרי החברה השונים – עשרות אלפים אם לא יותר. אנחנו לא מיוצגים במפלגת יהדות התורה, ו'יתד נאמן' לא משקף את עמדותינו. לאחר ה-7 באוקטובר רבים מאיתנו עזבו משפחות וקריירה מצליחה והתגייסו מאפס למסלול שלב ב'. אנחנו לא מחפשים מחמאות ושבחים, וברור לנו שגברי המגזר הכללי והסרוג משלמים מחיר כבד יותר. אבל בין כל הקולות העוינים, אנחנו מחפשים קול קצת אחר. יש לבקר את המגזר החרדי, בהחלט, גם אנחנו עושים זאת. אבל המונוליטיות של הביקורת מולידה בתורה עוינות וריחוק. היא פוגעת בנו, החרדים שמתגייסים, עובדים ושותפים מלאים באורח החיים הישראלי.
לעומת זאת, את החרדים האדוקים שמבוקרים על ידי הציונות הדתית, העוינות הזו דווקא מחזקת. ראו, הם אומרים לנו, התגייסתם ועדיין שונאים אתכם. באופן אישי, זכיתי למטר קללות הכוללות התייחסות גרפית לבנות משפחתי, מבחור שמתגורר בהתנחלות קדומים, המעודכן היטב בפרטי השירות שלי. החוגר לא עצר את השנאה.
האכזבה שלנו היא מכלל רבדי החברה הציונית דתית. בכל עולם התורה הציוני דתי, לא קם רב אחד שקורא לגבש ביקורת של "שמאל דוחה וימין מקרבת". עולם תורני עשיר, שיותר משבעים שנה התגייס לנסח תיאולוגיה של מתינות והכלת אחים חוטאים, הופך לנטורי קרתא כשמדובר בחובה האזרחית הדורשת שירות צבאי. אזכיר בעדינות שגם בין רבני הציונות הדתית ישנם כאלו שדילגו בנינוחות על שירות צבאי. איפה הם? מדוע קולם לא נשמע? היכן הדיבורים הנאצלים של רבני ישיבת הר עציון, צהר ובית הלל, על יהדות מקרבת?
שום חרדי לא יתגייס כתוצאה מהשיח האנטי חרדי. להפך, הגישה הזו רק תבצר את המגזר ותרחיק משירות צבאי מתגייסים פוטנציאליים. בחודשיים הראשונים למלחמה אפילו הפלג הירושלמי נדם. צעירים ממשפחות אצולה ליטאיות השתלבו במסלול שלב ב', ואיש לא מחה. כיום, אחרי סיבוב ההסתה על גב החרדים, גם חרדים מודרניים לעילא חושבים פעמיים אם להתגייס. הטיעון הזה אולי מקומם את הקורא הסרוג שנקרא שוב למילואים, אבל הוא משקף פרגמטיזם פשוט ומצב עובדתי.
הזעם מובן, העוול זועק, אבל הם לא מתירים לנו לשחרר רסן ולהתנהל באופן לא חכם שירחיק אותנו מהשגת המטרה.
הכאב שלי אינו רק כלפי אחיי החרדים, אלא גם כלפי הציונות הדתית. הציונות הדתית אולי מרגישה קרובה כעת לאחיה משמאל. המילואימניקים מעפרה ומהרצליה חווים כעת אחווה חזקה בגבול הצפון וברצועת עזה. אבל השדה הפוליטי לא יתעצב על פי האחווה הזו. החרדים לא ישכחו כל כך מהר את הגב שהפנתה להם הציונות הדתית, והמניה שלהם במפלגות השמאל מרכז תמיד זמינה למימוש. אתם צודקים, אחיי הסרוגים, אבל אני מתחנן, היו גם חכמים. הביעו ביקורת, אבל ביקורת של שותפות. נדע לקבל אותה ביראה ובאהבה, אנחנו מבטיחים.
