לפעמים ויכוח על נושא מסוים הופך למגדיר זהות מגזרי.
דוגמה אחת היא הוויכוח הוותיק והאהוב "כן ביבי/רק לא ביבי". יש בארץ ציבור רחב שהשתכנע שכל ביקורת לעבר האיש בנימין נתניהו, היא מתקפה כללית ושלילה עקרונית של כל הימין – הליכודניק משדרות, המתנחל ממעלה מכמש והחרדי מבית שמש. מכאן ואילך, כל כתבה, אייטם או טור דעה נגד נתניהו, רק חיזקו את תחושת הרדיפה של אותו ציבור, ולא משנה אם היא מוצדקת או לא.
דוגמה טרייה יותר היא הרפורמה המשפטית. מלבד גרעין קשה של מובילי המחאה, אנשים רבים שהתחום המשפטי מעולם לא היה קרוב לליבם, ושלא ידעו לציין מה הבעיה בסעיפים הקיימים ובטח שלא להסביר מה הטענות והנימוקים של הימין כלפי המצב הנוכחי, השתכנעו שיש פה קרב על הדמוקרטיה, ושזה הזמן לצאת לרחוב. מכאן והלאה, כל מהלך או נימוק נתפס כניסיון לטהר את השרץ ולהכשיר את ההפיכה.
בימים אלו ישראל סוערת סביב מקרה דומה: שאלת גיוס החרדים.
זה לא משנה מה תאמר או איך תנמק – שכולם צריכים להתגייס, ואין שום סיבה שדווקא החרדים לא ייתנו את חלקם; שחסרים לצה"ל חיילים, ומערך המילואים שחוק; שמדובר במלחמת מצווה; שאפשר להצביע על אלפי דוגמאות של תלמידי חכמים יראי שמים ששירתו בצבא; שאפשר להוביל מהלך של גדודים חרדיים נפרדים לחלוטין. במאמר המערכת המלבב של יתד נאמן הטיעונים האלה סוכמו כ"שנאת עמי הארצות לתלמידי חכמים"; וגם אצל דוברים פחות חריפים, הביקורת על הציבור החרדי נתפסת כניסיון לעשות סיבוב פוליטי על הגב של החרדים.
היום ב@MakorRishon pic.twitter.com/JopDuhgqvl
— שי צ'רקה shay charka (@ShayCharka) June 14, 2024
עם צדק לא הולכים לבקו"ם
עם פרוץ המלחמה הייתה תחושה שמה שהיה הוא לא שיהיה. בתחושת האחדות שאחרי זוועות שמחת תורה, שזעזעו כמובן גם את הציבור החרדי, רבים הניחו שתמונת הגיוס עומדת להשתנות, הנחה שחוזקה בתנועה של כמה מאות חרדים מן השורה שהתגייסו לשלב ב'. אבל זו הייתה מחשבה נאיבית – הרגלים בני 75 שנה לא משתנים מהר כל כך, הציבור החרדי כציבור אינו מתגייס לצבא, והוויכוח על זה מתנהל כבר הרבה שנים ללא הכרעה. לאורך עשרות שנים, ראשי ישיבות ועסקנים ניסחו מערכת שלמה של טיעונים והסברים למה הליכה לצבא היא דבר רע מאוד, ומערכת כזאת לא נעלמת כתוצאה מאירוע בודד, קשה ככל שיהיה.
אחר כך הגיע התסכול. המלחמה התקדמה לאט מדי בשביל הציבור הישראלי, ובאופן אנושי למדי התחלנו לחפש אצבע מאשימה. והאצבע הזו הלכה אל הציבור החרדי, כי זה מקומם לעשות כמה חודשי מילואים, לראות את קרובי המשפחה ואת השכנים קורסים תחת הנטל, ולדעת שיש מי שלא לוקח חלק במאמץ.
ההאשמה הזו מוצדקת רק חלקית – קודם כול, כמובן, לא העובדה שחרדים אינם מתגייסים אשמה בהפתעה שהכתה אותנו במתקפת חמאס, אלא השגיאות של מערכת הביטחון. הצבא גם שחרר לוחמים רבים ממילואים וקיצר את שירות החובה, בהנחה שעידן המלחמות הגדולות כבר מאחורינו, וגם את גיוס המילואים בסבב הנוכחי היה יכול לנהל בצורה יעילה יותר. לצד זאת, מובן שכמה גדודים נוספים (סדירים או במילואים) של חיילים חרדים מקצועיים ומסורים, כמו שבני ציבור ערכי ומסתפק במועט בהחלט יכולים להיות, היו מקלים מאוד את העומס וחוסכים לאלפי מילואימניקים חודשים רבים מחוץ לבית.
אפשר למתוח ביקורת, בטח שלא צריך להיבהל מאנשים שנעלבים ממנה. אבל כשהתגובות לקריקטורה לא-מאוד-חריפה ממהרות להשוות אותו ל'דר שטירמר', וכשהטונים עולים ומחריפים, זה זמן להבין שהוויכוח פה נתפס אצל הצד החרדי כקיומי. בעיניהם זו לא רק ציפייה (לגיטימית לחלוטין) לקחת חלק בנטל, אלא ניסיון לשלול את כל השקפת עולמם. ובמציאות שבה כל ביקורת גורמת להגבהת החומות, כדאי לעצור ולחשוב לפני שמדברים, ולבדוק אם עוד התבטאות חריפה תביא טוב או רק תגרום לנזק.
והנזק הוא לא רק פוליטי. פוליטיקאים באים והולכים, והם יכרתו בריתות בהתאם לאינטרסים הנוכחיים ויתעלמו בקלות מהתבטאויות ומריבות שהסעירו אותם לפני דקה וחצי. הנזק הוא בעיקר חברתי – ככל שהוויכוח עם הציבור החרדי עולה, בהתקפות חריפות מצד הציבור שמשרת בצה"ל ובתגובות חריפות עוד יותר, אנחנו גם גורמים לחרדים להתבצר עוד יותר בעמדה שלהם, ובעיקר מאבדים את הנכס החשוב ביותר שלנו, הלכידות הפנימית.
כבני אדם, המשאבים והאנרגיות שלנו מוגבלים. כל טיפת אנרגיה שמושקעת בוויכוח פנימי בין ציבורים שונים במדינת ישראל, ב"אנחנו" ו-"הם", היא טיפת אנרגיה שנגרעת מ"יחד ננצח" ומהמאבק באויב האמיתי. כל דיון עם טונים גבוהים, מפורר אותנו מבפנים.
לא, זה לא הוגן שחלק מהציבור מתגייס וחלק לא. אבל כולנו אחים, כולל אלה שמאמינים שהדרך שלהם לתרום היא אחרת. המלחמה הזו היא מלחמה של עם ישראל והחברה הישראלית כולה. אי-גיוס החרדים הוא עובדה מצערת; אפשר להציע פתרונות יצירתיים, אפשר גם לקבל את העובדה שאנחנו עדיין לא מצליחים לפתור אותה וצריך לחיות לצידה, אבל עוד ויכוח עם טונים גבוהים לא יועיל לאף אחד ולא יפתור שום דבר.
