אמא שלי, שרה, שכולם קוראים לה שרי, חוגגת 70. אבא שלי גנב את הבכורה בכל הנוגע לטורים כי הפרידה הייתה ממש מוקדמת, אבל את הקיפוח של אמא שלי יש לתקן לא מתוך חובה, אלא מתוך רצון עז לספר לעולם כמה אני אוהב את אמא שלי, ממש כמו ילד קטן בשיר ילדים. זה מה שבא לי להגיד. אז לכבוד גיל 70, שנראה עליה כמו 50, אני רוצה לחלוק עמכם כמה דברים שאתם פשוט חייבים לדעת עליה. ואם כבר כתבתי בעבר כמה מהם – תתמודדו. על אבא שלי אני חופר לכם בלי הפסקה.
אמא שלי, במשך שלושים שנה, קמה בכל יום בחמש בבוקר כדי להספיק להתארגן ולנסוע באוטובוס לעבודה בחיפה. היא הייתה יוצאת מוקדם כדי שתוכל לחזור לא מאוחר מדי, ולהיות אמא לשלושה בנים לא קלים במיוחד. מתחת ידיה יצאו שלושה ילדים שעוסקים בסוג של אמנות: אחד בעל חנות כלי נגינה שחצי מחייו שר וניגן בלהקות, אחד כוריאוגרף ובמאי תיאטרון מוכשר, ואחד אני. שלושה אנשים עם מקצועות בעייתיים וקשים שיכלו להרשות לעצמם ללכת לכיוון שהם אוהבים רק כי הייתה אמא מאחוריהם שאמרה להם תמיד: "הכי חשוב שתעשו מה שאתם אוהבים". והיא עדיין מנג'סת לי להשלים את הקורס וחצי שנשאר בתואר האקדמי שלי, כי לא מפסיקים דברים באמצע.
אמא שלי, כשהייתה צעירה, ניגנה ב… חכו לזה… מנדולינה, והייתה חברה בלהקת המנדולינות של חיפה. כמה מכם יכולים להגיד על אמא שלכם שהיא יודעת לנגן במנדולינה?
בכל פעם שהייתי צריך קצת כסף או משהו ולא היה נעים לי לבקש, הייתי מקבל שיחה מאבא שלי שהתחילה במשפט "אמא ואני דיברנו", והייתה פותרת לי את הבעיה. וידעתי שהיא זאת שהחליטה, אבל היא הייתה שולחת את אבא שלי להודיע לי וליהנות מהקרדיט. היא ידעה גם להיות קשוחה כשהייתי ילד, ולחנך, גם אם אבא לפעמים היה לוקח על עצמו את תפקיד השוטר הטוב. היא ידעה להיות השוטר המכוון.
אמא שלי תמיד נתנה לי לטעות לבד כשצריך. הבחורה הלא נכונה, החברים הלא נכונים, החומרים הלא נכונים – היא תמיד הייתה שם לכוון, ולרמוז, אבל אף פעם לא לכפות.
בלי ליפול
אמא שלי יכולה להתעצבן בטירוף ממשהו שמישהו עשה או אמר לה. אבל הגדולה האמיתית שלה היא היכולת להתעצבן בדיוק באותה המידה כשהיא מספרת על זה בפעם העשרים אחרי שלושה שבועות. כשהיא שואלת אותי בטלפון "איך אצלך?" ואני עונה לה "הכול בסדר" כשלא הכול בסדר, היא מיד מרגישה ואומרת: "די, נו, אני שומעת שלא הכול בסדר, מה קרה?". אולי זו האוזן המוזיקלית מהתקופה ההיא עם המנדולינה.
בכל דבר שאני עושה, גם אם היא לא לידי, אני מרגיש שהיא מאחוריי. עם אבא שלי היה לי קשר של הרבה מילים, אבל עם אמא שלי זה הרבה פעמים קשר של מבטים. של שתיקות, של הבנה.
אמא שלי עזרה לקריירה של ד"ר זמרי הרבה יותר משעזרתי בעצמי, כי בכל פעם שהדוקטור מוזמנת לעוד כנס ברחבי העולם סבתא שרי אורזת את עצמה, עוצרת הכול, ובאה לישון אצלנו בסלון (אני מציע לה בכל פעם מחדש את חדר השינה והיא מסרבת) ולעזור עם הילדים. היא עשתה את זה כשהם עוד היו עולל וזאטוטים שבקושי מדברים, וצריך לרדוף אחריהם בכל הבית ולהרגיע כשהם רבים. עכשיו, כשהם גדלו, אין פעם שאני לא חוזר הביתה ומוצא אותה מלמדת את גפן לכתוב, או מקשיבה לפלג מתאמן בגיטרה, או שואלת את אדם שאלות בחשבון כדי שיוכל להתנפל עליי כשאני חוזר ולספר לי שהוא ענה לסבתא על הכול.
אמא שלי לא מראה כשקשה לה, ואני יודע שלפעמים קשה לה, אבל חס וחלילה שמישהו מאיתנו לא יחשוב שקשה לה. היא לא נותנת לנו ליפול אף פעם, ולא מרשה לעצמה ליפול עלינו. היא הצליחה איכשהו להשאיר אותנו יחד, שלושה אחים שמעולם לא היו קרובים מדי. מרגע שאבא נפטר היא הבסיס ואנחנו שלושה כטב"מים שחגים סביבו. היא הצליחה להפוך אותנו להרבה יותר קרובים דווקא בשלב שהיה קל להתפרק עוד יותר.
האימון והדבר האמיתי
אמא שלי יודעת לפרגן, אבל הגדוּלה האמיתית שלה היא שהיא יודעת למתוח ביקורת. אם אני עצבני מדי בפטריוטים היא תמצא את הדרך להגיד, אם אני קצר לפתחי ברדיו היא תגיד, אם אני עצבני מדי עם הילדים היא תמצא את הדרך להעביר את המסר, ואם אני בטעות כותב פעם באיזה טור על אבא שהוא היה מכין את הכבד הקצוץ, היא לא תשכח את זה בחיים ותדרוש ממני חוזית לשקם את כבודה ולהבהיר לאומה בטור הנכון שעם כל הכבוד הכבד הקצוץ היה תמיד שלה.
אמא שלי היא לא רק אמא מופלאה. היא הייתה אישה מופלאה לאבא שלי, היא הייתה בת מופלאה להורים שלה וסעדה את סבתא שלי במשך שנים במסירות יוצאת דופן, היא הייתה אחות נפלאה ליוסי אחיה שנפטר צעיר, היא עדיין כלה נפלאה לסבתא יולה והולכת לבקר אותה בתדירות של בת, היא גם חברה נפלאה לכל חברותיה, וסבתא טובה יותר משהנכדים יכולים לבקש. לפעמים אני מרגיש שאני הייתי בסך הכול אימון לקראת הדבר האמיתי.
אמא שלי לא יודעת, אבל עומר, אוהד ואני מתכננים לה אירוע כבר יותר מחודש: סופ"ש משותף עם הפתעות וחברים ואירועים ומתנות. כבר שבוע כולנו מתבאסים שהיא חושבת שאנחנו לא מארגנים לה שום דבר מיוחד ליום הולדת 70, אבל כשהעיתון הזה יצא היא כבר תדע שיש לה משפחה שממש־ממש אוהבת אותה.
לא משנה עד כמה נראה את זה, אמא, יחסית למה שאת נותנת לנו זה אף פעם לא יספיק. אוהב אותך מאוד, ורק מזכיר: בעוד חודשיים שירן טסה שוב, ואת שוב מוזמנת לקחת את חדר השינה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
