עם פרוץ המלחמה, כאשר התחלנו לנחם אבלים ולהגיע בממוצע לעשר שבעות מדי יום, סיפרתי על כך לכל מי שרק היה בסביבה. רציתי להפיץ את הבשורה, לוודא שכמה שיותר אנשים ידעו, שיעבירו הלאה, שיודיעו לכל מי שהם מכירים.
גם כשהתחלתי להגיע באופן קבוע לכיכר החטופים, היה לי חשוב שזה יופץ ויפורסם. שזה יהפוך להמוני ולא יהיה רק שלי. רציתי שידעו, שיצטרפו אליי, שנהיה קבוצה ושלא אהיה לבדי במשימה הכבדה שעמסתי על כתפיי.
אבל האמת היא שהייתה עוד סיבה. נראה לי שהגיע הזמן שהיא תיחשף.
הפרסום, הכתיבה, ההפצה והניסיון להפוך את סיירת האלמנות והאלמנים שייסדנו, וגם את ביקורי "נשות השומרון למען החטופים", למוכרים ככל האפשר, נבעו מהרצון לשבור חומה. לנסות לצמצם את מה שהתחולל כאן לפני שפרצה המלחמה.
ללא הבדלי דת ומטפחת
המחשבה שעברה לי בראש ללא הרף הייתה שאם אצליח לגייס כמה שיותר אלמנות ואלמנים שיפעלו יחד במשימת ביקורי הניחומים, ללא הבדלי דת ומטפחת נוכל לייצר גשר צר.
גשר שילך ויתרחב מעל כל התהומות והפערים האיומים שחשפנו באמנות אכזרית וייחודית במהלך השנה שעברה.
הרצון היה להיות אי של עשייה חיובית, לפחות למגזר אלמני ישראל. אלו שמחבר ביניהם המוות, אבל לצורך החיבור הנדרש פה כל האמצעים כשרים.
תאפו עוגות למשפחות השכולות. תארגנו את הילדות שלכן לבייביסיטר עבור נשות מגויסים. ייתכן מאוד שהדלת הראשונה תיטרק בפניכן. ייתכן שגם השנייה. אבל השלישית כבר תיפתח
כשראיתי שזה עובד, ובאמצעות הסיירת אפשר להגיע למי שלכאורה הוא מחוץ לקבוצה שלך; כשראיתי שאלמנות עם כיסוי ראש גבה קומה מתקבלות בחיבוק אצל אלמנות עטויות קעקועים ולהפך; כשראיתי שאפילו אלמנים או אלמנות מדתות שונות, שבשום מצב לא היו מנהלים שיחה ביניהם, מתחברים ברגע – אז יכולתי להמשיך גם למשימת ההגעה למשפחות החטופים או לנציגיהם.
גם שם, הרצון היה להנציח נוכחות של נשים שאולי המראה שלהן, המלווה בהשקפת עולם תואמת, נתפס כמרוחק. רציתי לייצר חיבור, ולו הקטן ביותר – חיבור של חיבוק, של שהות בכאב העצום, גם ללא מילים.
חיבור של שותפות גורל, שאין בה צורך בדמיון פיזי או השקפתי אלא מספיק לב הפונה ללב.
עברנו מורדות ועליות בתקופות האלו. אני יודעת שאינני היחידה שאלו המחשבות שעלו בראשה בכל היוזמות שהתפתחו במהלך חיינו האזרחיים בתקופה האחרונה. אני גם יודעת, עם הניסיון שנצבר, לומר מה עבד יותר ומה פחות, ואיפה אפשר וצריך לשפר כדי שזה יחזיק מעמד.
לדעתי הצנועה, הקרע החדש־ישן שיצרנו, או שהיה פה מאז ומתמיד ורק הצפנו אותו עם חוק הפטור, והכאב על ציבור שלם מאחינו הנמנעים מלקחת חלק בנטל השמירה על ביטחון המדינה, לא ייפתרו בחוק חדש שייחקק או אם מספיק חרדים ימרדו במנהיגים ויפרצו את הגדר בהמוניהם אל עבר הבקו"ם.
גיוס מסוג אחר
יידרש פה תהליך חברתי במקביל לתנועות נוספות שיצוצו. ואם יורשה לי, אני חושבת שתפקידן של הנשים החרדיות – הצעירות, האימהות, הרעיות, הסבות וכל סטטוס נשי אחר – הכרחי למהלך הזה.
המלחמה פתחה ערוצים רבים ל"התגייסות". אני בכוונה כותבת בגרשיים, כי אני לא מטומטמת, ברור לי שאת סוגיית ההתגייסות לצה"ל לא נוכל לפתור רק בהתגייסות במישור החברתי.
אבל חברות יקרות, אחיותיי מהמגזר החרדי, אני רואה ושומעת אתכן, קוראת את הפוסטים המהוססים שלכן, את התחושה שכל האצבעות מופנות אליכן בהאשמה או בכעס.
בין שהוא מוצדק לדעתכן ובין שלא, הדרך היחידה לא להשאיר את המעגל הזה כל כך מדמם ומכוער היא להתגייס, כל אחת בדרכה, לכל עניין שנדרשת בו התגייסות.
תתאגדו יחד, נשים חרדיות. תאפו עוגות למשפחות השכולות. תארגנו את הילדות שלכם לבייביסיטר לנשות מגויסים. אפילו תוציאו חולצות ייחודיות שיאפיינו את התפקיד שלקחתן על עצמכן, ופשוט קחו חלק. באמת לא חסר מה לעשות ואיך.
ואתן יודעות מה? ייתכן מאוד שזה לא יתקבל בטוב. ייתכן מאוד שהדלת הראשונה שתגיעו אליה עם העוגה ביד תיטרק בפניכן. ייתכן שגם השנייה. אבל השלישית כבר תיפתח.
אם זה יהפוך לשגרה, אז גם הראשונה והשנייה ילמדו לרכוש מחדש את האמון ולפתוח לכן את הדלת, ויתנו ללבבות להיפגש.
אולי לא נפתור את הסוגיה הנוכחית, בטח לא באמצעות עוגה או שתיים.
כנראה גם לא נשנה את דעתם של מקבלי ההחלטות בעניין, ואני אפילו לא בטוחה שנצליח לשנות את המרמור והזעם השולט ברחובות.
אבל אם אזכה להצליח, ולו ברחוב אחד, בשכונה אחת ובבניין אחד, למנוע מהקרע הזה לחלחל – עשיתי את שלי.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
