ככל שהמלחמה מתארכת ומצבנו המדיני מחמיר, מתעצמת פה הביקורת על מדיניות ההסברה הישראלית. ליתר דיוק, על היעדר ההסברה. שליחי העיתונות העברית בארצות הברית ובאירופה מלקטים שם קטעי כתבות שטנה על צה"ל בטלוויזיה, מראיינים נפגעי אנטישמיות בקמפוסים, ולקינוח תוהים איך זה שהממשלה לא עושה מאומה כדי להסביר אותנו בעולם. הם טוענים שתוספת תקציב וכישרון יכלו לשפר את הדימוי שלנו.
עד כמה יכלו? מעט מאוד, כנראה. האנטישמיות לדורותיה הרי לא נבעה ממחדל הסברה יהודי. אפילו הסברה מצוינת לא יכלה למנוע את השואה במאה שעברה. הניו־יורק טיימס, שהדחיק את השואה ההיא במשך חודשים רבים, מדחיק עכשיו את ההיבטים הנאציים בהפגנות באמריקה נגד ישראל. סוכנות JNS בדקה ומצאה שהפגנה בוושינגטון שהושמעו בה קריאות מפורשות לרצח יהודים – כמו "חיזבאללה, תעשו אותנו גאים ותהרגו עוד ציוני" – זכתה בעיתון לתיאור סלחני שלפיו המפגינים השמיעו "קריאה להפסקת אש מיידית". גם קריאות תמיכה מפורשות בהיטלר בהפגנות אחרות, לא צוטטו בדיווחים עליהן בניו־יורק טיימס. אז מה תעזור הסברה?
לכאורה, אירועי 7 באוקטובר היו אמורים להסביר אותנו בעולם יותר מכל מיזם הסברה ממשלתי, אך השפעתם הייתה קצרת מועד; שבועיים־שלושה לכל היותר, עד לתחילת התמרון הקרקעי בעזה. פתאום הגויים אהבו אותנו, אבל זה עבר להם מהר. שעה קלה אחרי שצה"ל העביר את המלחמה לשטח האויב, נשכחו לפלסטינים כל הזוועות שהם עשו בשטחנו. העולם התמסר מחדש לנרטיב על הכובשים הישראלים והפלסטינים המדוכאים, נרטיב עתיק יומין מתוצרת אויבינו אך גם מתוצרת הארץ. ישראל עצמה היא אחד ממקורות האנרגיה העיקריים שלו. ארגוני הלשנה ועלילה פעלו בה במשך שנים, הוציאו את דיבתה בעולם והעניקו תעודת הכשר ישראלית ל־BDS, לשלל גופים אנטישמיים אחרים, לתובעים בערכאות האג, לממשלות שהכירו עכשיו בפלסטין, למפגינים בקמפוסים וגם לעיצומים המוטרפים של הממשל בוושינגטון נגד פעילי ימין פה.
תוצרת הארץ, כתבנו, תרתי משמע. לעיתון הוותיק של משפחת שוקן יש מניות רבות בתיאורים השטניים של ישראל בתקשורת הבינלאומית. לא מדובר רק בשיתוף הפעולה הרשמי והמעשי שלו עם הניו־יורק טיימס, אמצעי ההסתה המוביל בעולם נגד ישראל, אלא באופן שבו עורכיו וכותביו מגישים בדורות האחרונים לקוראיהם את סיפורי החיכוך בין ישראל לאויביה. ניסוחי המציאות החד־צדדיים במהדורה העברית של הארץ תורגמו לאנגלית, וליבו את אש השנאה לישראל גם אחרי שהיא הותקפה באופן אכזרי ביותר. עשרות שנים הארץ מספר לעולם שהמדינה היהודית היא מפעל רשע חסר תקנה, ובסוף העולם השתכנע לחלוטין דווקא בשעתה הקשה ביותר.
סקירת האירוע המתמשך הזה אינה עניין לטור בעיתון, אפילו לא לכתבה, היא מצריכה ועדת חקירה או דוקטורט. אנחנו נסתפק כאן, לצורכי הדגמה ותזכורת, בציטוט כותרות וכותרות־משנה של שמונה ידיעות בעמודי החדשות בהארץ בגיליון יום שישי שעבר:
"כתבֶת המלחמות ארווה דיימון כבר ראתה הכול, עד שהגיעה לעזה";
"בתוך שעה, צלפים הרגו שבעה עוברי אורח חפים מפשע במחנה הפליטים ג'נין";
"אפילו חג הקורבן לא מעודד את אזרחי רצועת עזה. אחד המועדים החשובים בלוח השנה המוסלמי רק מאיר את ההרס ברצועה ואת סכנת הרעב בה";
"55 רופאים מומחים מעזה נהרגו. מערכת הבריאות נפגעה לשנים";
"צומצמה אספקת המים ליותר מ־100 אלף תושבים במזרח ירושלים";
"השנה, גם העלייה לרגל למכה עומדת בסימן המלחמה ברצועת עזה";
"ממשלת לבנון מודעת היטב להרס העצום שצפוי אם ישראל תתקוף, אבל אין בידיה להושיע";
ואפילו במדור הספורט: "יש מי שאומרים 'הוא ערבי אז הוא שונא ישראל".
רק כותרת אחת בעמוד החדשות, אחת מתוך תשע, עסקה בדברים רעים שהערבים עושים לישראל ("עשרות רקטות נורו לגליל ולגולן"). זו הפרופורציה בעמודי החדשות של הארץ, זה מה שהעולם מבין ממנו גם בימים אלה: הערבים מסכנים והיהודים אכזריים. לתביעה בהאג לא נותר אלא להנפיק לכולנו צווי מעצר
