כשצפיתי בדיון שנערך השבוע בבג"ץ בנוגע לתיקון לפקודת המשטרה שהוביל השר לביטחון פנים איתמר בן־גביר, לא הצלחתי להשתחרר מהמחשבה על גורלו של הצייד המיתולוגי אקטיון. אקטיון שוטט ביער ונתקל באלת הציד היפהפייה דיאנה בעת שרחצה בנהר. אקטיון האומלל לא עמד בפיתוי, הפר את הטאבו, והביט בה. גורלו היה מר. כלבי הציד שנלוו לאקטיון לא יראו ממנו עוד, התנפלו עליו וקרעו את גופו לגזרים. מתברר שיש קשר הדוק בין כוח, סמלים תרבותיים, ריסון עצמי, שמירה על הטאבו וסדר חברתי. בניגוד לדעה הרווחת, למעשה כוחו העודף של בית המשפט בחברה הישראלית נקרע ממנו נתחים־נתחים, מדיון לדיון, משום ששופטי העליון לא עומדים בפיתוי, מפירים את הטאבו השיפוטי, מתנערים משלטון החוק ושולחים ידם אל עבר הסמכות הבלתי מוגבלת.
התיקון לפקודת המשטרה קובע כי המשטרה נתונה למרות ממשלת ישראל, וכי את המדיניות הכללית של המשטרה יקבע השר. למעשה זהו המובן מאליו בכל דמוקרטיה מוכרת. שיטור הוא משאב מוגבל עם מנעד רחב של חומרת הפעלה, ולפיכך תמיד תישאל השאלה מי יקבע את המדיניות. יתרה מכך, שיטור הוא משאב מאוד פוליטי, במובן של משקל לשיקולים ערכיים ותפיסות עולם. לכן, אין בקביעה כי את המדיניות הכללית יקבע השר אלא הצהרה של המובן מאליו במונחים דמוקרטיים מערביים. האלטרנטיבה היא שלאזרח אין שום כלי באשר הוא כדי להשפיע על מדיניות האכיפה שמופעלת נגדו בשם מדינתו.
נניח שמסה קריטית בציבור סבורה שעל המשטרה להקדיש יותר משאבים לעבירות רכוש או לאלימות מינית, ופחות לאכיפת סמים קלים, ובית המשפט מונע מהשר לביטחון פנים לממש העדפה זו, מובן כי יהיה זה ניסיון למנוע מהציבור את עצם הזכות להשתתף בדיון.
השופט כשר העיר כי לשיטתו של נציג היועמ"ש "יכול הציבור לבחור מה שהוא רוצה, אבל התוצאה לא תשתנה בכלום"
גם מתוך התבוננות על מדינות אחרות, ניכר שהחוק הזה הוא לא רק המובן מאליו, אלא שהוא ניצב בצד היותר אוטונומי של המשטרה. במדינות רבות מתקיימות בחירות לתפקיד ראש המשטרה; במקרים אחרים המושל מכתיב את מדיניות השיטור או שהתובע הכללי הוא הגורם הרלוונטי והוא זה שנבחר ישירות על ידי הציבור.
מעניין לציין שבוועדת אור שעסקה באירועי אוקטובר 2000, נקבע שהשר דאז שלמה בן־עמי כשל כי הוא לא בדק אילו כדורי גומי נורים בפיזור הפגנות. גם במסקנות ועדת מירון הוטח בשר דאז אמיר אוחנה כי הוא לא בירר אם מיישמים בשטח את הוראות מהנדס הבטיחות בהר. נראה שהשר טוב כשק חבטות לאחר כישלונות, גם כשמדובר במדיניות וגם במישור האופרטיבי. אך בד בבד, עמדת היועמ"ש כמו אומרת לשר "ודאי אדוני, מדיניות אתה יכול לקבוע, אך אנא שתהיה כללית, מופשטת ובלתי גשמית, כמו הא־ל, עד כדי מרחב הכחשה לקיומו".
השופט כשר העיר בצדק לעו"ד הלמן, נציג היועמ"ש, כי לגישתו "יכול הציבור לבחור מה שהוא רוצה, לשר אין מה לעשות… כולם יכולים ללכת ולבחור מי שרוצים, אבל התוצאה לא תשתנה בכלום".
בכל בית יש מטבח, בכל מטבח יש מגירה, בכל מגירה יש סכין. העותרים והיועמ"ש ביקשו להכריז כי הסכין אינה חוקתית, אך ורק משום שבן־גביר נמצא במטבח.
הדיון שב ונכרך בעצם העובדה שהשר לביטחון לאומי הוא איתמר בן־גביר, אלא שאין כל קשר בין הדיון בחוק עצמו לבין פעולותיו או זהותו של שר מסוים. הרי אם נקבל את הרציונל הזה, צריך לבטל את חוק בתי המשפט מפני החשש שיתמנה שופט שמאן דהוא לא מחבב. מי שבונה טיעון סביב מטרה פוליטית לבסוף נכרך בעצמו.
השופט פוגלמן אף העלה קושיה משעשעת. אם השר יתווה מדיניות לאכוף עבירות חסימת כבישים אבל היועצת המשפטית לא תהיה מוכנה להעמיד לדין, תהיה בעיה. כלומר אם הממשלה תבקש לאכוף את החוק והיועמ"ש תסרב, זה "פלונטר", כלשונו של פוגלמן, ולכן זה גוזר, שימו לב, שאסור מלכתחילה למחוקק לקבוע שהשר קובע מדיניות. עולם הפוך.
בכוונת מכוון או בלי משים, היועצת המשפטית לממשלה מנסה להפוך את המשטרה לגוף חמוש שאינו נשלט בידי המנגנונים הדמוקרטיים, רק משום הפחד מפני ה"פוליטי" ולמען ה"דמוקרטיה". סיפור קפקאי, סולז'ניצין פינת אורוול.
זה לא משפט, זו פוליטיקה. וזה גלוי, גלוי מדי. הפרת הטאבו השיפוטי של ריסון, שלטון החוק והימנעות מעיסוק פרסונלי־פוליטי מביאים לקריסה באמון הציבור והיחלשות מוסדית. אקטיון לא עמד בפיתוי, והכלבים זיהו זאת מייד.
