הדיון בבג"ץ על התיקון לפקודת המשטרה המחיש היטב כיצד פוליטיקה גרועה הורסת חוק טוב. תשעה שופטים התחבטו השבוע בשאלה האם "חוק בן־גביר" יהפוך אותנו לקוריאה הצפונית, עד שקם בא כוח הכנסת עו"ד יצחק ברט והזכיר לשופטים שהם אמורים לדון בחוק ולא במחוקק: "השאלות לגבי התנהלות השר לא נוגעות בכלל לחוק. הן לא יכולות להוות אינדיקציה לבשלותו". ובעברית מדוברת: לא סובלים את בן־גביר? משוכנעים שהוא מחולל נזק מתמשך? סבבה. אפשר לדון על זה בנפרד, אבל זה לא קשור לחוק.
צודק עו"ד ברט. מי שקורא את נוסח החוק שעבר בכנסת לפני כשנה וחצי, לא יכול להתעלם מהדומיננטיות של השורש כל"ל: "השר יתווה את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה"; "תוכניות כלליות, הנחיות כלליות, הוראות כלליות"; "השר רשאי להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות, לרבות עדיפות של סדרי עדיפויות עקרוניים". החוק לא נתן לשר סמכות להורות על שום פעולה אופרטיבית ספציפית, ובטח שלא להורות על פתיחה בחקירה במקרה מסוים. החוק מקנה לו סמכות לקבוע מדיניות כללית של תעדוף משאבים.
את ההיגיון של התיקון לחוק קל להסביר: למשטרה, כמו לכל גוף שלטוני, יש המון עבודה מול משאבים מוגבלים. היא לא יכולה להגיד "לא עליי המלאכה לגמור" אבל כן נדרשת לתעדף משימות. ובמילים אחרות, לקבוע מדיניות. ההכרעה הערכית הזו היא בליבת האחריות של נבחרי הציבור. כך למשל, בתחילת העשור הקודם ישראל "כיכבה" ברשימות השחורות בנושא הסחר בנשים. זה היה לפני שהוקמה הגדר בגבול מצרים, כשמבריחים בדואים הזרימו לארץ מאות נשים ממזרח אירופה לתעשיית הזנות. במקביל, האכיפה נגד בתי בושת בדרום תל־אביב שהחזיקו בנשים הללו במצב של חצי כליאה הייתה בשפל היסטורי. הממשלה קיבלה החלטה לתעדף את הטיפול בנושא, ובתוך שנים ספורות הפכה ישראל לאחת המובילות בעולם במיגור הנגע הרע הספציפי הזה.
השר לביטחון לאומי לא אמור להיות עציץ, אבל בין זה לבין שליטה ישירה בגוף שיכול להפעיל כוח נגד אזרחים עובר קו שאסור לחצות
התובנה הפשוטה הזו לא מקובלת על היועמ"שית. נציג מחלקת הבג"צים טען בשמה שמי שאמורים לקבוע את המדיניות הם אנשי "הדרג המקצועי" הפועל על פי "שיקולים מקצועיים". ועל הטענה הזו יש להשיב בשתי תשובות: האחת, מדיניות ציבורית, במהות, מבוססת על הכרעה ערכית בין ערכים סותרים או מתנגשים. בדמוקרטיה, את ההכרעה הערכית עושה העם באמצעות נבחריו. שנית, כדאי להתעכב רגע על הטענה שלפיה "הדרג המקצועי קובע מדיניות משיקולים מקצועיים", ולשאול את עצמנו שאלה פשוטה: כיצד מחליט מפכ"ל או מפקד מחוז במה להשקיע משאבים ובמה לא?
נפתח בדוגמה שכולם מכירים: אם ערוץ טלוויזיה או עיתון מוביל מפרסם תחקיר על נושא מסוים, סיכוי טוב מאוד שהמשטרה תפתח בחקירה. לפעמים די בתחקיר כדי שהמשטרה תפתח בחקירה. לפעמים התחקיר מוביל לשאילתה או דיון בכנסת, ורגע אחרי כן המשטרה מתחילה לרחרח. אגב, לא פעם זו בדיוק הסיבה שהמקורות מגיעים אלינו העיתונאים. הם מבינים שאם הם "סתם" יגישו תלונה במשטרה, סיכוי גבוה שהתיק ייקבר ולא יקבל טיפול.
למה המשטרה חוקרת דווקא את הפרשה שהתפוצצה בתקשורת ולא אחרת? כי המשטרה מורכבת מאנשים בשר ודם שרוצים פרסום, תשומת לב, הכרה והערכה. המשטרה אוהבת לפרסם הצלחות ורוצה רייטינג, ולכן אם נושא מעניין את התקשורת הוא מעניין גם אותה. כפועל יוצא, "הגורמים המקצועיים" שקובעים את המדיניות הם לפעמים כלי התקשורת. לא תמיד זה רע; כאשר פורסם בשבוע שעבר שהמשטרה פתחה בחקירה נגד מירי רגב בעקבות התחקיר בעניינה בתוכנית "המקור", אזרחים רבים חשו הקלה. גם אם הם אנשי ימין המעוניינים בשרידות הקואליציה, הם מסוגלים לבלוע קורטוב אופורטוניזם אבל לא מוכנים לטבוע בתוכו. אם צודק ראש הלשכה של רגב שפתח את הפה בתחקיר, וההתנהלות לכאורה של השרה אכן הייתה כה קיצונית, כל מי שניקיון כפי נבחרי הציבור חשוב לו, רוצה לראות שהנגע הזה מטופל.
ועם זאת, אי אפשר לקבל מצב שבו התקשורת קובעת את מדיניות החקירות. האם כלי התקשורת עצמם מתעדפים את משאבי התחקירים שלהם לפי מה שחשוב ודחוף? האם הם מטפלים קודם כול במה שמוגדר "מכת מדינה"? ברור שלא. הם פועלים או לפי מה שהחכה שלהם (המקורות) העלתה, או לפי מה שלדעתם יגרוף תשומת לב ציבורית וייצר רייטינג. האם הגיוני שכך תיקבע מדיניות העבודה של המשטרה?
אף שמדובר בדברים פשוטים, הדילמה של השופטים לא בלתי קשורה לאופי ההתנהלות של בן־גביר. השר לביטחון לאומי הפך את עצמו למעין מפכ"ל בפועל. לטענת גורמים במשטרה הוא מדבר ישירות עם קצינים על סוגיות אופרטיביות מבצעיות; מייצר "רוח מפקד" ברורה באמצעות חלוקת ציוני צל"ש או טר"ש בתקשורת על אירועים ספציפיים; מעביר הנחיות לטיפול בהפגנות מסוימות; מתערב באופן אינטנסיבי במינויים, ועל הכול מרחפת מערכת היחסים העכורה מאוד בינו לבין המפכ"ל שבתאי. עוד נטען כי דיונים איתו מתנהלים לא אחת בצעקות ודפיקות על השולחן.
המשטרה כנראה איננה גוף שאפשר לנהל בגישה "נשית", דיאלוגית או משתפת. במשך השנים היא צברה תדמית של גוף כוחני, מחוספס, נוטה למעידות אתיות, ועם הרבה אגו ואינטריגות. צודק בן־גביר בטענתו שהשר לביטחון לאומי לא אמור להיות עציץ, אבל בין "לא להיות עציץ" לבין שליטה פוליטית ישירה בגוף שסמכותו כוללת הפעלת כוח נגד אזרחים עובר קו אדום שאסור לחצות. ההתעצמות של בן־גביר בסקרים יוצרת מצב שבו הימין תלוי בו יותר ויותר לכינון הממשלה, אבל המחיר הוא שהצפרדע מתבשלת במים ומגיעה לרמות ניוון שיהרסו אותה פנימית וחיצונית.
