אריה דרעי הוא פוליטיקאי היודע דבר או שניים על תבונת המעשה. הוא מבין היטב את חשיבות העיתוי, ויודע שלפעמים אם אתה לא רוצה להרוג חלומות אתה צריך לגנוז אותם לשעת כושר. הוא מבין כמה עמוקה וקשה רעידת האדמה שפקדה את הציבור הישראלי בשבעה באוקטובר, וכמה נמוכה הסובלנות שלו למנגנון הג'ובים, הטריקים והשטיקים החרדי הישן.
במצב נורמלי הוא היה מבין שאם הוא רוצה להמשיך משהו מהסדר הישן הציבור החרדי חייב להוריד פרופיל, לשמור על הקיים ולא להדליק שריפות בחוק ג'ובים מושחת לניפוח המנגנון. אבל זו בדיוק הבעיה, הוא לא יכול. הציבור החרדי פיתח תלות כה עמוקה בתקציבים הממשלתיים שאין לו אפשרות לשרוד בלי לינוק מעטיני השלטון. נשווה בין מחזור בוגרים של ישיבת חזון עובדיה למחזור בוגרים של ישיבת הסדר ציונית ממוצעת. לבוגרי הציונות הדתית המוכשרים יש קשת רחבה של אפשרויות מימוש מקצועי: הם יכולים להיות מהנדסים, רופאים, טייסים, עורכי דין, מורים, עובדים סוציאליים, וכן, גם רבנים. המגוון והחופש מבטיחים שמי שבוחרים במשרה רבנית הם אלה שנפשם חשקה בתורה, הם אוהבים את זה וטובים בזה. מי שלא מתחבר ללימודי גמרא בעיון לא נשאר שנים ארוכות בישיבה, וכמעט אף אחד לא הופך לרב כי לא הייתה לו ברירה אחרת.
בציבור החרדי אין חופש כזה. הבוגרים כולם מוסללים למשרות רבניות, החל במשרות טכניות כמו שוחטים, מוהלים וסופרי סת"ם, וכלה במשרות איכות כמו דיינים ור"מים בישיבות גבוהות. בהיעדר לימודי ליבה החלופה היחידה היא העמסת ארגזים בסופר או הוצאת רישיון נהיגה על אוטובוס בביתר־עילית. בציבור החרדי יש המון כישרונות־על, ואם תסתובבו בישיבת קול תורה או חברון תמצאו שם לא מעט צעירים מבריקים עם איי־קיו שנוזל להם מהאוזניים. אם הם לא יתברגו למשרה רבנית, צפויה להם חווית חיים ללא מימוש – מתכון בדוק לדיכאון מז'ורי. המצב הזה יוצר לחץ עצום עד בלתי נסבל ליצירת משרות רבניות, ומי שנדרשים לספק את הסחורה הם הפוליטיקאים החרדים. "סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם", צורחים עשרות אלפי צעירים לדרעי באוזן. אם הוא ישיב את פניהם ריקם הוא יאבד את זכות הקיום שלו.
טרגדיה נוספת היא שהתורה החרדית לא מתקשרת עם הציבור ולא נותנת לו מענה רוחני. הרב דב ברקוביץ' העיר פעם שהחטא הקדמון של העולם החרדי ברובו, חטא עץ הדעת שלהם, הוא בכך שהתורה הנלמדת שלהם איננה ממלאת את התפקיד המופיע בברכה של משה לשבט לוי, "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". לא רק שהלימוד הליטאי המנותק לא כולל קבלת אחריות לשותפות עם הכלל, הוא לא מזין את הכלל בשום ערך שאפשר להצביע עליו, מעבר להפשטות כמו "השפעה סגולית".
החרדים מחזיקים בפרשנות קיצונית לעמדתו של ר' חיים מוולוז'ין (בספר "נפש החיים"), שלפיה המושג "תורה לשמה" הופך דה־פקטו לתורה בועתית מנותקת שאיננה מתקשרת עם מה שסביבה. התורה איננה פונה לצרכים המעשיים, הרוחניים והקיומיים של עם ישראל. נוצר מצב שהישיבות לוקחות בלי להעניק שום ערך רוחני או קיומי בתמורה, והופכות, בעיני הרוב המוחלט של העם, לטפילים המסכנים את הגוף שבו הם תלויים. מאי אהני לן רבנן, שואל הציבור הישראלי, מה הועילו לנו חכמים, ושאלתו תלויה באוויר.
