על פי הלצה מפורסמת של הכלכלן זוכה פרס נובל, סיימון קוזנץ, יש ארבעה סוגים של מדינות בעולם: מדינות נחשלות, מדינות מפותחות, יפן, וארגנטינה. ואכן, ערימות של קולמוסים נשתברו על ידי המבריקים שבמוחות הכלכליים, כדי לנסות לפצח את הכלכלה המשוגעת של אלופת העולם הנוכחית בכדורגל, שלפני מאה שנה נכנסה לטופ 10 בעולם, ומאז שקעה במשברי ענק בקצב של שניים לעשור.
נמשיך בהפעלה: תנו הצצה בגרף המצורף בעמוד השמאלי. לא להיבהל. מה שאתם רואים כאן זה שיעור האינפלציה בארגנטינה מדי חודש בשנים האחרונות. רואים את השפיץ הגבוה בצד ימין? זהו שיא האינפלציה, בדצמבר האחרון, כשעליית המחירים החודשית הגיעה ל־25%. מאז, כפי שניתן לראות, ישנה צניחה חדה עד לרמת אינפלציה של 4.2% "בלבד" במאי, אזורים שהיא לא הייתה בהם שנתיים וחצי. מה קרה בדצמבר? חאבייר מיליי החל לכהן כנשיא הרפובליקה הארגנטינאית.
חצי שנה אחרי שנכנס לתפקידו, כדאי לעצור ולבדוק את הניסוי הענק שמיליי עורך בכלכלה הדרום־אמריקנית, ולא להתמקד רק בדיווחים צבעוניים על יחסו החם לישראל, הרצון להתגייר והריקודים עם הדגל. מיליי, כפי שהכותרות נוהגות לתאר אותו, הוא נשיא "שנוי במחלוקת", "מנהיג פופוליסטי", וכמובן "ליברטריאן מוצהר". הוא גם חתיכת טיפוס אקסצנטרי; חפשו בגוגל "חאבייר מיליי כלבים", ותתרומם לכם גבה או שתיים. אבל אי אפשר לחלוק על העובדה שבסעיף המאבק להאטת האינפלציה הדוהרת של ארגנטינה, הוא נוחל הצלחה מרשימה.
זהו עדיין קצב רצחני למדי של שחיקת כסף. במונחים שנתיים, גם עכשיו מתמודדת ארגנטינה עם אינפלציה של 276%. לשם השוואה, האינפלציה בישראל עומדת כרגע על 2.8% לשנה, ובשיאה, בתחילת 2023, היא עמדה על 5.4%. בארגנטינה, לעומת זאת, היא עברה אז את ה־100% לבלי שוב. שיעור חד־ספרתי של אינפלציה שנתית לא נצפה שם כבר יותר מעשור.
בנוסף להיפר־אינפלציה, לארגנטינה היה בתחילת השנה חוב לאומי של כ־370 מיליארד דולר, ושיעורי עוני שהגיעו ליותר ממחצית מהאוכלוסייה, והוכפלו מאז שנת 2017. ב־2017 "רק" כרבע מהאוכלוסייה הייתה מתחת לקו העוני. כדי לנסות להתמודד עם הירושה הזאת, הצליח מיליי להעביר השבוע את חבילת הענק של הרפורמות הכלכליות שלו בקריאה ראשונה בסנאט, ולמרות הפגנות גדולות בבואנוס־איירס, שכללו הצתות, בקבוקי תבערה, פציעות ועימותים עם המשטרה, הנשיא החדש של ארגנטינה מתקדם בצעדים משמעותיים לאישור חלק ניכר מתוכניתו הכלכלית.
עובדי הניוקי
מיליי פתח את כהונתו בסערה. אחרי שנופף במסור חשמלי בעצרת בחירות כדי לסמל את הקיצוצים הדרושים לשיטתו, הוא הכריז בנאומו הראשון בתפקיד שכלכלת ארגנטינה עומדת לעבור "טיפול בהלם". ביומו הראשון הוא סגר שורה של משרדי ממשלה וצמצם את מספרם מ־19 ל־9, ובהמשך נשאר רק עם 7 (משרדי החוץ, ההגנה, האוצר, משפטים, בריאות, ביטחון־פנים ו"הון אנושי"). הוא מינה את אחותו לתפקיד המזכירה הכללית של הנשיאות, לאחר ששינה את החוק האוסר על נפוטיזם.
במקביל ביצע מיליי פיחות במטבע הארגנטינאי, הפסו, בלא פחות מ־54%, והביא אותו סוף־סוף ליציבות. הוא פיטר כ־7,000 עובדים משירות המדינה, ביטל את סבסוד הדלק, ובעיקר הפסיק להרחיב את תקציב המדינה. המשמעות של הצעד הזה היא "קיצוץ טיפש": האינפלציה הגבוהה שוחקת את ערך הכסף שבידי זרועות הממשלה ואת משכורות עובדיה, אבל הם נשארים בלי עדכון כלפי מעלה. התוצאה היא שברבעון הראשון השנה רשם הממשל בארגנטינה עודף תקציבי, לראשונה זה 16 שנה. "ב־113 מתוך 123 השנים האחרונות היה לארגנטינה גירעון תקציבי, באנו כדי לגמול אותנו מההתמכרות לגירעונות תקציביים", הכריז שר האוצר שלו.
ועדיין, מומחים כלכליים בעולם מזהירים שההצלחה הזאת היא למעשה תחילתו של מיתון. אין עוד נתוני צמיחה רשמיים, אך יש סימנים לירידה בצמיחה הכלכלית בארגנטינה בחודשים האחרונים, וקרן המטבע חוזה התכווצות של 2.8% בכלכלה. זוהי תוצאה קלאסית של האטה חזקה באינפלציה; דיכוי המחירים מלווה בדיכוי הפעילות היצרנית. חלק מהכלכלנים מעריכים שבקרוב נראה בארגנטינה עלייה באבטלה ובעוני, אך אלה שקרובים יותר לעמדותיו של מיליי מקווים שהיא תתרחש בטווח הקצר בלבד, ושמדובר בהרס יצירתי ולא ביצירה הרסנית.
"השינויים שהמדינה שלנו זקוקה להם הם דרסטיים", הכריז מיליי זמן קצר לאחר שנבחר, "אין מקום להדרגתיות"
כל זה עוד לפני שמיליי הגיע להבטחה שלו לפטר לא פחות מ־70,000 עובדי מדינה, שאותם הוא מכנה "ניוקי". מה הקשר למאכל האיטלקי? שמעו סיפור. במאה ה־19, לאחר שהניוקי הובא לארגנטינה על ידי מהגרים מאיטליה, הוא נעשה שם נרדף למאכל זול שקל להכין מחומרי גלם המצויים בכל בית. הארגנטינאים החלו לקרוא ל־29 בחודש, היום שלפני קבלת המשכורת, "יום הניוקי", שכן עד אז נגמר הכסף ומה שנשאר זה לאכול ניוקי.
בהמשך התפתח המושג "ניוקי" ככינוי גנאי לעובדים בטלנים, אלה שמגיעים רק ב־29 בחודש, מושכים משכורת וחוזרים הביתה. דו"ח משנת 2015 של תאגיד הייעוץ וראיית החשבון KPMG, העריך שכ־200 אלף מעובדי המגזר הציבורי בארגנטינה הם עובדי רפאים, כאלה שמרוויחים בממוצע 8,000 דולר לחודש אבל בפועל לא מופיעים לעבודה. מה"ניוקיז" האלה הבטיח מיליי להיפטר כבר בחודשים הקרובים. "השינויים שהמדינה שלנו זקוקה להם הם דרסטיים", הכריז זמן קצר לאחר שנבחר, "אין מקום להדרגתיות".
ואם עד כה זה נשמע לכם קיצוני, הנשיא החדש של ארגנטינה רוצה הרבה יותר. לפני שנבחר הוא הבטיח לבטל את הבנק המרכזי, לא פחות, ולהחליף את הפסו בדולר אמריקני. הוא גם דרש להפריט שורה ארוכה של חברות ממשלתיות, אבל ההבטחות הללו התנגשו במציאות הפוליטית. בית המשפט הודיע לו שאי אפשר לנהל את כל הכלכלה דרך צווים נשיאותיים, ועליו לעבור בבית הנבחרים. הנשיא גיבש הצעת חוק אימתנית של 600 רפורמות כלכליות ובהן הפחתות מיסים, הפרטות, ביטול רגולציות, והכרזת מצב חירום כלכלי שיעניק לו סמכויות רחבות. אבל הקונגרס, שבו אין לו רוב פוליטי, דחה אותה. מיליי נדרש ליצור בריתות פוליטיות ולהתפשר על תוכניתו הרדיקלית.
ההצעה הנוכחית שלו, המעודכנת, כוללת "רק" 232 רפורמות, והוא נאלץ למתן את דרישותיו להפרטה, להפחתות מיסים, ולקבלת סמכויות נרחבות. ועדיין, מדובר בהטיה דרמטית של כלכלת ארגנטינה מהכיוון הפרוניסטי (על שם הנשיא הארגנטינאי לשעבר, חואן פרון) לכלכלה מבוססת שוק חופשי. היא נועדה לאפשר לממשלה סדר עדיפויות מעודכן, ולא סתם קיצוץ רוחבי מסיבי שלא ניתן להחזיק בו לאורך זמן.
למרות ההצלחה בהצבעה השבוע, הדרך עוד ארוכה. חברי הסנאט הארגנטינאי יצביעו בנפרד על כל סעיף וסעיף בתוכנית הכלכלית של הנשיא, ולאחר מכן יידרש אישור נוסף בבית הנבחרים. אישיותו הצבעונית ולשונו המשוחררת של מיליי הקשו לא פעם על הניסיונות הפרגמטיים לרקום קואליציות עם מי שהוא מכנה "הקאסטה הפוליטית". במקביל, ארגוני העובדים והשמאל הכלכלי של ארגנטינה יצאו למלחמת חורמה ברחובות נגד התוכנית.
לזרוק את ההגה מהחלון
ארגנטינאים ותיקים לא מתרגשים מאינפלציה של 250%. באמצע שנות השבעים כבר הייתה להם היפר־אינפלציה של יותר מ־700%, באמצע שנות השמונים היה משבר שהגיע ל־1000%, וב־1990, בשיא המשבר, הייתה אינפלציה של יותר מ־12,000 אחוזים. כן, במדינה השמינית בגודלה בעולם, הדפסת כסף נחשבת פתרון סביר למצוקות כלכליות. והיו הרבה מהן. בשנת 2001, למשל, חוותה ארגנטינה משבר "ריצה אל הבנקים" שהותיר אותם עם עוני של יותר ממחצית האוכלוסייה, אבטלה נרחבת, והממשלה שמטה חובות של למעלה מ־100 מיליארד דולר.
זה קרה אחרי שלאורך שנות התשעים הונהגה בארגנטינה הצמדה של הפסו לדולר האמריקני. המטרה הייתה, כמובן, להילחם באינפלציה. אם קובעים שהמטבע המקומי צמוד לדולר, אז ערכו תלוי בעליות ומורדות של כלכלת ארצות־הברית, והוא מתנתק מחוסר האחריות העקבי של הבנק המרכזי בהדפסה אינסופית של שטרות. זה אכן בלם יפה את השתוללות הפסו, אבל יצר בעיות אחרות: ממשלת ארגנטינה נותרה נעולה וחסרת גמישות מול משברים כמו מיתון, והתקשתה להחזיר חובות.
בחזרה לימינו אנו. חאבייר מיליי לא מציע להחזיר את ההצמדה לדולר, אלא ללכת הרבה יותר רחוק: דולריזציה מלאה, ומעבר לשימוש בדולר במקום בפסו. "הפסו יהפוך למוצג מוזיאוני נדיר", הכריז לפני כמה שבועות באירוע בבואנוס־איירס. הוא גם שב ומתעקש שלא זנח את הבטחתו הגרנדיוזית לסגור את הבנק המרכזי.
מה ההיגיון? בריאיון בשנת 2016 הציג מיליי דוגמה נאה. פוליטיקאי נתקל בבעיה כלכלית כלשהי, ומזמן שני כלכלנים. הראשון אומר לו: "אתה זרועו הארוכה של אלוהים. רק תוציא מספיק כסף, וכל הניסים שאתה מדמיין יתגשמו". הכלכלן השני אומר לו: "אתה הבעיה". למי הוא יקשיב? ובכן, דולריזציה וסגירת הבנק המרכזי הן הדרך של הנשיא הארגנטינאי לנסות להתנתק מהפיתוי המובנה של פוליטיקאים להוציא כסף שאין.
איך מנצחים במשחק צ'יקן? אסטרטגיה ידועה בתורת המשחקים היא לנתק את ההגה ולזרוק אותו מהחלון, כך שהצד השני רואה שאין לך אפשרות לסטות מהנתיב. אם מיליי יעביר לוושינגטון, הלכה למעשה, את השליטה בשער המטבע של ארגנטינה ובגובה האינפלציה שלה, הוא מאותת לציבור שהוא רציני וקונה את אמונו. בהיעדר בנק מרכזי אי אפשר להדפיס כסף כדי לממן גירעון, מה שהוביל לרוב התופעות של היפר־אינפלציה המוכרות מההיסטוריה.
מחקרים כלכליים גילו שאינפלציות כאלה דווקא הסתיימו בפתאומיות יחסית לאחר שבוצע שינוי מדיניות: גמילה מגירעונות, הפרדת הפוליטיקאים מהמדפסות, ובעיקר כשהשינוי נתפס כאמין על ידי הציבור. דוגמה לא רעה לצירוף הזה היא תוכנית הייצוב בישראל של 1985, ששמה קץ לשנות האינפלציה המשבריות והעלתה את המדינה על נתיב צמיחה כלכלי. אבל בארגנטינה הציבור שבע משברים ואי יציבות שלטונית, וכעת צריך לגייס את אמונו.
אלא שכאמור, דולריזציה פותרת אולי את בעיית האינפלציה אך עלולה ליצור שורה של בעיות חדשות. זו הצמדה לדולר על ספידים. דמיינו שארגנטינה תיקלע שוב למשבר פיננסי עמוק, אך לממשל לא תהיה יכולת לחלץ בנקים קורסים כי לא יהיו לו מספיק דולרים. או שבמקרה של מיתון והאטה בכלכלה, שלא יתאים למצב בארצות־הברית, לא תהיה להם הגמישות להתאים את גובה הריבית ולתמרץ את המשק המקומי.
חוץ מזה, דולריזציה לא פותרת הכול. מה עושה פוליטיקאי פופוליסט שרוצה לממן הטבות לעם אך אין לו אפשרות להדפיס כסף? כמובן, לוקח הלוואות ומגדיל את הגירעון. זה נכון שכדי לצאת מהברוך הממשלה צריכה לקשור לעצמה את הידיים, אבל עדיף ללכת בדרך פשוטה יותר שכל ממשלה מערבית בעולם הלכה בה, ולהעניק עצמאות לבנק המרכזי. את הצעד הזה, באופן חשוד משהו, חאבייר מיליי לא מבצע. את הריבית ופיחות המטבע הוא ניהל בעצמו מכיסא הנשיא.
חצי שנה אחרי שנבחר, הנשיא החדש של ארגנטינה הצליח להאט דרמטית את האינפלציה ולייצב את הפסו, אבל הוא ייבחן דווקא בחודשים הבאים: אם יצליח להעביר את מגה התוכנית הכלכלית שלו, ולהוציא את הכלכלה הארגנטינאית ממיתון לצמיחה, או שיגדיל את שיעורי העוני והאבטלה כפי שמזהירים המפגינים שפצעו חברי קונגרס. עוד מוקדם לקבוע אם נזכור אותו בעתיד כתשובה ההיסטורית של ארגנטינה לפרוניזם, או כהוכחה הניצחת שלה נגד פופוליזם.
