את הנאום שלו בחר ראש עיריית שדרות אלון דוידי לפתוח בסיפור המוכר על חכמי חלם והגשר הרעוע. במקום לתקן את הגשר, החליטה מועצת חכמי חלם להקים לצידו בית חולים מפואר לטיפול בנופלים מהגשר. הנמשל היה ברור. "לפני שמדברים על החוסן של שדרות", אמר דוידי, "כל אדם צריך לשאול את עצמו האם אנחנו נמצאים בחלם, והתשובה היא כן. כל הכנס הזה לא היה צריך להתקיים אם מדינת ישראל ומנהיגיה, כל חכמי חלם שהשתיקו אותנו במשך שנים, היו עושים את מה שצריך לעשות. צריכים לדבר לא רק על מה עושים במקרה שקורה משהו, אלא למה הוא קורה. במשך שנים חכמי חלם שמנהיגים את המדינה, העדיפו להכניס את הראש לאדמה ולספר לעצמם סיפורים על חמאס מורתע. תקפו אותי ותקפו אחרים שאמרו שצריך להכריע את החמאס. אמרו שאני מדבר שטויות כשהפכתי שולחנות וצעקתי״.
דוידי סיפר שכשהוא שומע בשבועות האחרונים את ראש מועצת מטולה דוד אזולאי, הוא שומע את עצמו לפני 15 שנה. "אני מקווה שיהיה למנהיגים שלנו את העוז להבין שהם צריכים להכריע לא אותנו או את תושבי הצפון, ולא להתעסק בדברים שאינם מלחמה, אלא להחזיר את החטופים ולנצח את האויבים שלנו".
רק אחרי דברי התוכחה הללו, התייחס דוידי לנושא שלשמו התכנסו במתנ"ס בשדרות עשרות אנשי קהילה, גורמי חינוך וטיפול, וארגוני חירום. "כנס שדרות־איכילוב מטראומה לחוסן", שהתקיים בימים רביעי־חמישי השבוע, ביקש להעניק הצצה לעשייה הענפה של שדרות בתחום החוסן ולפרקטיקות של תורת החוסן הקהילתי. במקביל להתכנסות בשדרות, התקיים באיכילוב בתל־אביב אירוע שנועד לחבר בין עולמות הגיימינג לטיפול בפוסט־טראומה.
מנהל המוקד העירוני בשדרות סיפר כיצד מוקדנים שרגילים לתת מענה לפינוי גזם, הפכו לתצפיתנים, פסיכולוגים, וחובשים מרחוק
"בירת החוסן של ישראל", כך הגדירה את שדרות הילה גונן־ברזילי, מנהלת מרכז החוסן של העיר. שנים רבות לפני שמישהו העלה על דעתו תסריט כמו זה שאירע בשבעה באוקטובר, הוקם בשדרות מרכז חוסן שנועד לפתח את מידת החוסן הנפשי של התושבים, כדי שיוכלו להמשיך ולנהל חיי שגרה למרות האיום הביטחוני המתמשך. העיר, שמתמודדת מעל עשרים שנה עם מתקפות טילים ומצבי חירום, צברה ידע עצום בתחום החוסן, שמעסיק כעת אחוז ניכר מתושבי המדינה. אין עיר ראויה יותר משדרות להיות מקור ללמידה עבור היישובים הרבים שנכנסו בשנה האחרונה למעגלי ההתמודדות הללו.
במושב הראשון שעסק בשאלה איך יוצרים חוסן קהילתי, עלו בזה אחר זה בעלי תפקידים בשדרות ותושבים פעילים בעיר ושיתפו בתובנות שצברו בחודשי המלחמה. ירון זוהר, מנהל המוקד העירוני, סיפר כיצד מוקדנים שרגילים לתת מענה על פינוי גזם, הפכו בבוקרו של שבעה באוקטובר ל"תצפיתנים, פסיכולוגים, וחובשים מרחוק". ילדה בת שמונה התקשרה למוקדנים וסיפרה שירו באבא שלה, ואם מפוחדת התקשרה לספר על מחבלים שנמצאים בתוך ביתה. מכיוון שהשוטרים היו עסוקים באותן שעות במלחמה על תחנת המשטרה בעיר והצבא עוד לא הגיע, המוקדנים נותרו הכתובת היחידה. הם הנחו תושבים מה לעשות בממ"ד, והסבירו איך מניחים חסם עורקים. חמישה מוקדנים שהיו מענה ל־36 אלף תושבים במהלך אותו יום, קיבלו במשמרת של 18 שעות מעל 3,000 פניות. "היה לנו חשוב לשמור על מסירות ועל רציפות תפקודית", אמר זוהר. "שני המרכיבים הללו מרגיעים חרדה ומייצרים ביטחון וחוסן".
שלומית אקשטיין, מנהלת צוותי החירום השכונתיים (צח"ש) בשדרות, סיפרה על התרומה העצומה שהעניקו הצוותים בימים הראשונים של המלחמה. הצוותים שהוקמו בשנת 2016, כוללים כיום כ־250 מתנדבים בשש שכונות. המתנדבים עברו הכשרה במתן עזרה ראשונה פיזית ונפשית, וקיבלו כלים לעזרה עצמית. במצבי חירום הם יוצאים לשטח, לבושים בווסט עם כיתוב של עיריית שדרות, עוברים בית בית ובודקים את צורכי התושבים. "כשמתנדב עם וסט מגיע לתושבים ואומר להם אני פה בשבילכם, זה נותן להם כוח ותחושה שהם לא לבד ושאכפת מהם", אמרה אקשטיין. "גם המתנדב בעצמו מושפע מהפעילות הזאת. כשהוא פועל למען אחרים זה נותן לו כוח ומעצים אותו גם בתוך המשפחה והקהילה שלו".
שרה פחימה ושירז לוי, תושבות העיר, סיפרו על פרויקט "מרגישים בבית" שבמסגרתו מייצרים קהילות בסביבה העירונית. 170 פעילים בפרויקט יצרו קהילות בשמונים מתחמי מגורים בעיר, כשבכל בניין יש צוות מתנדבים קהילתי שפועל לחיבור בין השכנים. "מה שעובד בשגרה, יעבוד גם בחירום", אמרה פחימה. "לא צריכים לגור במושב או בקיבוץ כדי לייצר קהילה. אפשר לייצר שייכות ושותפות גם בעיר". לוי, תושבת שכונת נאות־השקמה בעיר, סיפרה כיצד משפחות בשכונה שבתחילת המלחמה פוזרו בבתי מלון שונים, התקבצו לאותו מלון כדי לעבור יחד את תקופת הפינוי הארוכה. "הרגשנו כמה שאנחנו צריכים אחד את השני. נפגשנו ובכינו, החזקנו זה לזה את הידיים, ומתוך המקום החשוך התרוממנו יחד".
בת אל חג'בי, פעילה חברתית בשדרות, סיפרה כיצד יזמה במלונות באילת מעגלי שיח של נשים. "כשהגעתי למלון שמעתי בראש שלי את הילה מנהלת מרכז החוסן, שאומרת תמיד שאם מישהו מאבד שליטה או חווה רגע שאי אפשר להסביר אותו, תנו לו לעשות משהו שהוא יודע לעשות, גם אם זה משהו קטן. אני מנחת קבוצות בהכשרה שלי ושלפתי את הדבר הזה". הודעה ששלחה בקבוצות הווטסאפ הולידה בערב הראשון מעגל שיח של 25 נשים, שהוליד בהמשך עוד ועוד מעגלים במלונות שונים בהשתתפות עשרות נשים מהעיר.
פנינה מאירוביץ מהיחידה הקהילתית בעירייה דיברה על עקרונות ליצירת שכונה במרחבי הפינוי. העיקרון הראשון שציינה הוא נוכחות מוגברת בשטח. "אין תחליף למפגש אנושי שמסייע להכיר ולבנות אמון". העיקרון השני הוא מנהיגות אישית וקבוצתית. "איתרנו אנשים והקמנו הנהגת תושבים בכל מלון. ככל שההנהגה מגוונת יותר ויש יותר בעלי תפקידים, יש יותר נגישות לכלל התושבים". העיקרון השלישי שציינה הוא סבלנות וגמישות. "קיימנו הרבה מפגשים לקראת החזרה לעיר, כי חייבים שיתוף ציבור".
גם אלון דוידי תרם בנאומו כמה עקרונות לחוסן בעת חירום. "כשיש כאוס יש הרבה משתנים שלא תלויים בכם. תעסקו רק במה שאתם יכולים. אל תנסו לבד אלא תשתפו את כולם. תמחקו את כל הדעות הקדומות שלכם כי שניים תמיד יכולים יותר מאחד. תשתמשו באנשים חכמים ומקצועיים, תהיו אקטיביים כי האקטיביות מנצחת, והכי חשוב אל תישארו במשבר".
