יותר מתשעים מנהיגים התכנסו בשבת שעברה בשווייץ, לפסגת השלום שיזמה אוקראינה. מטרתה המוצהרת של הפסגה להסכים למפת דרכים לשלום אמת באוקראינה. מנהיגים מכל העולם הגיעו לפסגה – מיפן וממקסיקו ומארגנטינה ואפילו מסומליה. רק מדינה אחת בלטה בהיעדרה: רוסיה. איך אפשר לארגן פסגת שלום ללא אחד מהצדדים? אפשר, וכדאי שישראל תלמד מן המהלך האוקראיני.
על פניה, פסגת השלום היא מהלך דיפלומטי ריק: לא רוסיה ולא סין השתתפו בה. כל החלטה או הצהרה שיצאה מן הפסגה אינה מחייבת את רוסיה, והמדינה היחידה שבאמת יכולה ללחוץ על מוסקבה – בייג׳ינג – לא השתתפה בשיחות. כל מי שהשתתפה בפסגה היא או בעלת ברית של אוקראינה, או מדינה ניטרלית (כמו סעודיה או איחוד האמירויות) שאינה רוצה להתערב בסכסוך. אם כן, למה מלכתחילה האוקראינים ארגנו את הפסגה? שלוש סיבות: להציג יוזמת נגד להצעה הרוסית להפסקת אש, לבנות קונצנזוס סביב ההצעה האוקראינית, ולשמור על התמיכה הבינלאומית באוקראינה.
רוסיה בודקת את טמפרטורת המים לקראת יוזמת הפסקת אש שתביא להסכם שלום בינה ובין אוקראינה. הרוסים רוצים לשמור לעצמם את השטחים שכבשו במזרח אוקראינה ולהגביל את הריבונות של קייב, כך שלא תוכל להצטרף לנאט״ו. אוקראינה כמובן דוחה את ההצעה, אך היא לא יכולה להסתפק בדחייתה: כשמדינה רק אומרת לא – מה היא לא רוצה – היא שמה את עצמה במגננה. היא נותנת את היוזמה ליריב, שיכול לגייס מדינות אחרות לתמוך ביוזמה שלו. אם אוקראינה הייתה מסתפקת בלומר ״לא״ להצעה הרוסית, היא הייתה מוצאת את עצמה עם הזמן תחת לחץ בינלאומי להסכים ליוזמה הרוסית.
למה? כי ברור שהמלחמה תסתיים בהסדר מדיני כלשהו. כשרוסיה מציגה את ההצעה שלה להסכם, היא ממסגרת את השיח הדיפלומטי סביב ההסדר המתאים לה – אילו סעיפים מקובלים, אילו סעיפים לא, מה צריך להשתנות. העיקר הוא שההסכם שלה הופך להסכם, בה׳ הידיעה, ועליו דנים. עם הזמן, גם בעלות הברית של אוקראינה היו עוברות לתמוך בהסכם הרוסי, והיו רואות בו את האפשרות היחידה לסיום המלחמה. כדי למנוע זאת, אוקראינה מציגה הסכם נגד.
אבל לא די להציג הסכם נגד, צריך גם לגבש קונצנזוס סביבו. לכן אוקראינה יזמה פסגת שלום בהשתתפות עשרות מדינות, כולל כאלו שהשפעתן זניחה עד לא קיימת במלחמה (לדוגמה סומליה או קניה). המטרה היא לבנות קונצנזוס בינלאומי סביב ההצעה האוקראינית, וכך לתת לה משקל במגעים הדיפלומטים בין אוקראינה ורוסיה. אי אפשר ללחוץ את אוקראינה לקבל את ההסכם הרוסי, כשכבר יש הסכמה שההסכם האוקראיני הוא ההסדר שיש לחתור אליו.
לבסוף, חשובה גם שמירת התמיכה הבינלאומית באוקראינה, ובמיוחד התמיכה המערבית בה. המלחמה באוקראינה מתקרבת לשנתיים וחצי, והיא יקרה במונחי כסף וציוד עבור מדינות המערב. מנהיגים צריכים להראות לציבור שלהם, למצביעים שלהם ואפילו לעצמם שיש יעד ברור שהם חותרים אליו, ושיש התקדמות כלשהי במלחמה. פסגת שלום היא סימן כזה: הנה, יש יוזמה דיפלומטית, יש יעד, יש פעילות שתקדם את המלחמה לסיומה. אוקראינה עוזרת למדינות התומכות בה להמשיך לתמוך בה.
מה ישראל יכולה לקחת מכל זה? ישראל עד היום לא הציגה תוכנית סדורה לגבי עזה והפלסטינים. אין שום הסכם או יוזמה מצידנו. יש בהחלט הרבה ״לא״ ישראלי: לא לחמאס, לא לרשות בעזה, לא למדינה פלסטינית. זכותה של ישראל להגיד לא, אך בלי הצעת נגד – היא פשוט תתמודד מול לחץ בינלאומי שידחוף אותה להצעה שיש על השולחן.
כמובן, הצגת הצעה ברורה היא רק חלק מהסיפור. חלק אחר הוא בניית קונצנזוס סביב ההצעה הישראלית. ירושלים יכולה לקחת את עסקת המאה של טראמפ כבסיס להצעה ישראלית, ולנסות להשיג תמיכה בארה״ב ובמדינות אחרות ביוזמה הזו. אחרי שמונה חודשי מלחמה, ישראל לא ארגנה שום ועידה לשיח על היום שאחרי. עצם כינוסה של ועידה כזאת יכול לעזור לישראל לשפר את התדמית הבינלאומית שלה, להציג מהלך נגד ללחץ הבינלאומי עליה ולחזק את התמיכה הבינלאומית בנו.
