דניאל רדקליף זכה השבוע בפרס טוני, פרס להצטיינות בתיאטרון, כלומר על משחק במחזמר (ספציפית, על המחזמר 'מתגלגלים'). את המחזה לא ראיתי אבל את רדקליף כולם מכירים בתור הארי פוטר מסדרת הסרטים של הארי פוטר – הסרטים שהניחו אותו על הבמה וגם, אם אפשר להגיד את זה בעדינות, הכינו את הקרקע לקראת קללת סיינפלד אול אובר אגיין. כלומר שחקן שלעולם לא יצליח לצאת, תודעתית, מהדמות ששיחק – שכל חייו יהיה 'ההוא מהארי פוטר', מרוב שהדמות הזו אייקונית.
אבל זה לא מה שקרה. רדקליף הלך לכיוונים די פרינג'ים אחרי הארי פוטר – שיחק בסרט של הדניאלס (איש האולר) עוד לפני שהם זכו באוסקר, שיחק ב'בחזרה לטואיצ'י', עלה על הבמה בברודווי, ובגדול בחר תפקידים לפי העניין שגילה בהם ולא לפי הגודל שלהם, מה שאיפשר לו לאט לאט להתפתח ולצאת מה'קללה' הזו (אולי זה הזמן להגיד שקללת סיינפלד פקעה מזמן אחרי שלואי דרייפוס זכתה בכל פרס אפשרי על Veep, ככה שזו קללה קצת מדומיינת אבל שיהיה).
בכל אופן, הוא זכה ואני הלכתי לעשות גוגל ולקרוא קצת ויקיפדיה וקצת כתבות ישנות, וגיליתי שהוא קנה בית ליד ההורים ושמאז הוא מוציא את רוב כספו על ספרים. כלומר הוא קורא המון. זה תפס אותי כי קודם כול, המשפט הזה הוא קצת כמו להגיד 'יש לי ספרייה גדולה בבית', משהו שיכול פשוט להיות קישוט יפה ולא בהכרח לחלחל, אבל גם כי שבוע הספר התחיל אתמול, מה שהציף בי הרבה מחשבות על מה זה אומר לקרוא או לכתוב ספר ב-2024.
בזמנו פוליטיקאים היו מספרים שהם קוראים ספר כל יום. ביבי, נניח, מרבה להצטלם כשהוא מחזיק ספר או קורא ספר. אני מאמין לו שהוא אכן קורא, אבל הצילומים באופן די עקבי מראים את הספר כשהוא פתוח בעמודים הראשונים, מה שמראה שיותר משיש כאן קריאה ממשית יש כאן הצהרה תקשורתית – מישהו כאן מתייחס ברצינות לדברים, צורך תוכן בדרך שדורשת יותר קשב ומעבירה יותר מידע מכל מדיום אחר.
בעידן של סרטונים בני שלושים שניות, קריאת ספר עובדת כמו עקרון ההכבדה. היא דורשת מאמץ, והמאמץ הזה אומר שיש כאן מישהו שיכול להתאמץ. ספר אומר שאני משקיע בעצמי. כשהייתי באיזה ריזורט לפני שנתיים, רוב התיירים קראו ספר. גם אני. אף אחד לא ראה סרטונים או סדרות, ואפילו בקושי גלשו באינטרנט או ברשתות חברתיות. הספר היה סימן להשקעה בעצמי – גם שלי מול עצמי. כדי לנצל את החופשה כמו שצריך, לעשות משהו שאני לא יכול לעשות כשהקשב שלי נדרש כל הזמן למשימות שוטפות, לעבודה או לילדים, קראתי ספר. מאז התאפסתי קצת על עצמי ולמדתי איך קוראים גם עם הילדים בבית והעבודה במייל (קוראים דיגיטלי ותמיד לוקחים קינדל בתיק).
כתיבת ספרים בעידן הנוכחי היא קצת הפוכה. מאוד מאוד קל להוציא ספרים, ואני אומר את זה כאדם שהוציא שניים. לא בהכרח קל להוציא ספרים טובים, או למכור אותם (אין הרבה קוראים – כאמור, זה דורש מאמץ), אבל אפשר בקלות להניח מילים על דף ולהוציא אותם לאור. זה דורש קצת זמן וקצת כסף, וזהו בגדול. GPT ישמח לעזור לכם לכתוב. סופרי צללים יכתבו עבורכם בשמחה. הוצאות לאור ישמחו לקחת מכם כסף, להדפיס את הספר ואפילו לשים אותו באתר שלהם – מעולם לא היה קל כל כך להוציא ספר לאור ולקבל את הטייטל 'סופר'.
המשמעות היא שמצד אחד יש הרבה מאוד כותבים, ומהצד השני יש מעט מאוד קוראים. אפילו הכותבים עצמם בקושי קוראים. זה אומר שלאט לאט הכתיבה והקריאה מתהפכות. אם פעם האות להיותך אדם משכיל, או חכם, או חושב, היה שכתבת ספר, היום האות הזה הוא שאתה אדם קורא. זה כמובן תלוי בספרים (הנכתבים והנקראים), אבל ככה זה בגדול; אף אחד לא מעריך שחקן על שהוציא אוטוביוגרפיה. די ברור לנו שהוא שילם למישהו שיראיין ויכתוב לו, אבל אנחנו מעריכים אדם שמספר בראיון שהוא קורא.
ויש בזה משהו יפה, אני חושב. קריאה היא אקט של למידה. כתיבה היא אקט של לימוד. היינו מצפים שמי שיזכה בכבוד יהיה זה שיש לו מה להגיד, אבל בעידן שבו כולם מדברים, צועקים ומבקשים תשומת לב, הכבוד ניתן לאדם שמסוגל לשתוק קצת ולשמוע מה יש לאנשים חכמים ממנו לומר.
