אין הרבה זמרים בישראל שהיו מצליחים להביא כמות עצומה של קהל אל חופי קיסריה, במיוחד בחום מחניק ולח כמו זה של השבוע האחרון. אבל עידן רייכל הוא לא עוד אמן בשמי המוזיקה הישראלית, ומייד כשהודיע על סיבוב הופעות מיוחד, בליווי הפרויקט הידוע שלו, הכרטיסים אזלו בקצב מסחרר ומאות אנשים התקבצו באמפי המוכר.
המופע מציין את יציאת האלבום 'מגדל של אור', בשיתוף מגוון אמנים, שמגיע לעולם 11 שנים לאחר האלבום הקודם של רייכל, 'רבע לשש'. השירים שבאלבום החדש נכתבו הרבה לפני שמישהו היה יכול לדמיין את המלחמה, אך צאתו בחודש פברואר העניקה להם משמעות חדשה. בייחוד הסינגלים 'תחזור' בביצוע רוני דלומי ו'כל יום מחדש' מאת גידי גוב, ששוחררו בחודש אוקטובר – והם גם אלו שפותחים את השירה בקיסריה, מה שמוכיח שמדובר במופע שלא מבקש להשכיח לשעתיים את אירועי המלחמה, אלא דווקא לצלול לתוכם.
"זה לא מקום לאסקפיזם. אני לא רוצה לברוח מהמציאות או להתנתק", מבהיר רייכל בפני הקהל, דקות אחדות לאחר תחילת המופע, "המקום הזה הוא מקום שבו אנו מתאספים יחד, שרים, מתחזקים וחוזרים לכל מאבקי היום. דויד גרוסמן מספר בהספד על בנו שהוא גילה שבנו נפל בקרב, והיה צריך לבשר זאת לבתו הקטנה, רותי, שהייתה בת שש או שבע. הוא חיכה עד הבוקר, העיר אותה וסיפר לה 'אורי נהרג'. היא לא חיכתה רגע לפני שהגיבה בשאלה 'אבל אנחנו נחיה, נכון? אני רוצה להמשיך לשיר במקהלה'. המשפט הזה הפך להיות מצפן בשבילי, והוא חזר אליי לאחרונה שהלכתי לבקר בשבעה של איתן מורנו ז"ל שנפל בקרבות בזיקים ב11.10. פתחתי את הדלת והמשפט הראשון שאחותו בת ה-11, נועה, אמרה לי היה: 'עידן טוב שבאת, יש לי הופעה במקהלה עוד חודשיים ואשמח שתבוא'. וחשבתי על זה שגם ברותי גרוסמן ושנים רבות אחריה בנועה מורנו, יש איזו אינטליגנציה רגשית. בדרכן המיוחדת הן אומרות לנו: 'כשתסיימו עם האירוע הזה של הגדולים, תזכרו שאנחנו ילדים, ואנחנו רוצים להמשיך לחיות, ולשיר במקהלה'. לערב אחד אנחנו יכולים להיות המקהלה הזו, שממשיכה לשיר".
באמצע המופע מציג עידן רייכל כמנהגו את 'מצטיין ההופעה'. הפעם זה לא נגן קבוע, או מעריץ שרוף מהקהל ששר במלוא הגרון, אלא נגן כלי ההקשה דוד, שהסתתר כל הזמן הזה באחורי הבמה, והתגלה כלוחם מילואים שלא מזמן יצא מעזה. למול מחיאות כפיים סוערות וקהל שמזנק על רגליו, הוא מחייך חיוך נבוך ומיד ניגש למלאכתו – מופע מרהיב של תיפוף על מים. הרגע הזה מתכתב עם שאר ההופעה, שבה מקפיד רייכל להנחית את הקהל אל הקרקע כל פעם מחדש, אפילו בין השירים שהפכו לקלאסיקות כמו 'רוב השעות', 'בואי', 'מיום ליום' ו'שבט אחים ואחיות'. הוא נזכר בחיילים שהכיר, וגם מספר על חווייתו מהלוויות הרבות שפקד בזמן המלחמה, ואיך דמויות החיילים ששמע עליהם בהספדים נחקקו בו, למרות שלא פגש אותם מעולם.
"הצוות הטכני שלנו כבר ביקר ב-400 הלוויות מאז הקטסטרופה של השבעה באוקטובר. ההספדים עוזרים לך להכיר את הבן או את הבת, דרך העיניים של החברים האוהבים, האמא או האבא, הרעות של הלוחמים שלחמו לצידם והם מספרים כמה נפלאים הם היו. היו כמה הספדים שונים שבהם שמעתי איזה ברדקיסט היה מי שנפל, שובב גדול", אומר רייכל בקול חנוק מדמעות, "ולפעמים אתה מבין שהוא היה מישהו כזה, שתמיד אמא אמרה לך להיזהר ממנו, ולמרות זאת בהספדים האלו מסתתר המון געגוע לקונצים האלה ובקשה – הלוואי היה עוד רגע כזה לצידך. אור אחרון ממך. זו הבקשה של כולנו".
