לעיתים בעיצומו של דיון ארוך ומייגע, מלא בפרטים, דיונים ודקדוקים, מגיע פתאום רגע אחד שבו השור נאחז בקרניו. רגע כזה התרחש השבוע בדיון הארוך מאוד – קרוב לשבע שעות ברוטו – שנערך בבג"ץ בעתירות נגד "חוק בן־גביר". לפי תיקון לפקודת המשטרה, השר לביטחון לאומי רשאי להתוות למשטרה מדיניות ועקרונות פעולה כלליים בכל תחומי עבודתה, ובפרט בנושא החקירות. בחוק יש לא מעט בעיות, אך לא בהן נדון כרגע. נתמקד בשאלה תמימה לכאורה שהציג שופט העליון יחיאל כשר לעו"ד ענר הלמן, מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, שייצג בדיון את היועצת המשפטית לממשלה.
הלמן שטח את עמדת היועצת, המציעה להותיר על כנם חלק מסעיפי החוק, בכפוף לכך שהשופטים יעניקו להם פרשנות שתגביל מאוד את סמכויות השר. אולם, טען הלמן, את הסעיף העוסק בסמכותו של השר להתוות מדיניות כללית בנושאי חקירות אין מנוס מלבטל, משום שאין כל דרך "לרפא" את אי החוקתיות הגלומה בסעיף הזה. כמה מהשופטים הקשו על הלמן מכאן ומכאן, ואז הגיע תורו של השופט כשר לומר את הדברים הבאים: "סדרי עדיפות זה דבר שחייבים אותו. אין מספיק שוטרים, אין מספיק כסף לחקור את כל מה שצריך. עכשיו ניקח דוגמה: מוקמת מפלגה פמיניסטית שמי שמקימה אותה חושבת שאחת הבעיות הכי חשובות לטפל בה כיום במדינה היא אלימות כלפי נשים, כי לא מספיק חוקרים ולא מספיק אוכפים. זה הדגל שלה בבחירות, היא הולכת לבחירות וזוכה במספיק מנדטים כדי שיהיה צריך אותה בקואליציה – ועכשיו היא רוצה להיות שרת המשטרה. זה היה הדגל שלה, והיא חושבת שהוא מוצדק. אדוני, כמו שאתם כתבתם, התשובה היא 'אין לך מה לעשות'. השאלה היא אם זאת תשובה שאתם עומדים מאחוריה, ואם היא תעלה על הדעת?"
הלמן, בתגובה, ניסה להבחין בין סדרי עדיפות באכיפת החוק, שלדעתו לשר מותר להתערב בהם, ובין מדיניות החקירות שמחוץ לתחומו. אך גם אחרי ההבהרה הזאת שאלתו של השופט כשר נותרה לנסר בחלל.
כפי שבמדינה דמוקרטית צריך להיזהר מלהחליק במדרון לעבר פוליטיזציה של אכיפת החוק, כך חובה להישמר מפני המדרון בכיוון ההפוך, שבקצהו הפקעה מוחלטת של הסמכות לשלוט ולהתוות מדיניות מידי נבחרי הציבור. בהידרדרות לכל אחד מהקצוות הללו נפגעת הדמוקרטיה אנושות ממש באותה המידה.
