סבירות לא קטנה, אפילו גבוהה, שהדינמיקה של ההתפתחויות בצפון וההצהרות משני צידי הגבול מובילות למלחמה כוללת בין ישראל ללבנון. ההצהרות של חסן נסראללה השבוע, שלפיהן "נילחם ללא חוקים וגבולות", לצד איומים ישראליים על לבנון – כולל הודעה מיוחדת באנגלית של דובר צה"ל – רק ממחישים כי המלחמה מתקרבת יותר ויותר. מראש איש לא נתן סיכוי גדול להצלחת מאמציו של המתווך האמריקני עמוס הוכשטיין, וגם השבוע הוא כילה את זמנו בדילוגים בין ערי בירה באזור.
בראייה לאחור, בכירים בישראל מעריכים כי המלחמה מול חיזבאללה כבר הייתה פורצת לפני כמה חודשים אלמלא הלחץ הכבד שמפעילים האמריקנים כדי למנוע אותה. הלחץ עדיין קיים, אבל נראה כי בסופו של דבר הוא לא ימנע את חילופי המהלומות. כרגע לא נראה באופק שום פתרון אחר שיחזיר את תושבי גבול הצפון לבתיהם. כנראה רק מלחמה יכולה לשנות את המצב מן היסוד, אך המחיר שלה יהיה כבד, ועלול לכלול התלקחות של זירות נוספות.
מבט מגבוה על המלחמה בעזה מחייב אותנו להכיר שעד כה גם נכשלנו במשימת יסוד: אחת המטרות הלא מוצהרות של ישראל במלחמה בדרום, אחרי המכה האיומה שחטפנו בבוקר 7 באוקטובר וההצטרפות המהוססת של חיזבאללה למערכה, הייתה לשדר מסר שלפיו כל מי שפוגע במדינת ישראל ובאזרחיה משלם מחיר בלתי נסבל. במילים אחרות, ביקשנו לשקם את ההרתעה שקרסה.
עם זאת, גם אחרי יותר משמונה חודשים מפרוץ המלחמה לא הצליחה ישראל להשיג את אחת ממטרות המלחמה המוצהרות – מיטוט שלטון חמאס. תושבי עזה אפילו אינם מצטערים על המתקפה, לפי סקרי דעת קהל פלסטיניים אחרונים. ככל שחולף הזמן נראה כי התעוזה של חיזבאללה רק עולה, כפי שהתגלמה במסר החצוף שעלה משידורי המטוס שריחף מעל חיפה מבלי שיורט. כל זאת, עוד מבלי לדבר על מתקפת הטילים והכטב"מים הישירה מאיראן בחודש אפריל. נראה שההרתעה שלנו רק נחלשה עוד יותר מאז שמחת תורה.
מכה קשה לחמאס
נקודת האור העיקרית עד כה במלחמה היא הדרך שבה צה"ל ממשיך לנהל לוחמה אורבנית ברצועת עזה הצפופה, מה שמעורר השתאות בקרב צבאות זרים. השבוע נותרו שני מוקדים עיקריים של לחימה ברצועה: הראשון הוא הפעילות של אוגדה 99 באזור ציר נצרים לשעבר, הנמתח מנחל־עוז ועד לים. האוגדה מבתרת את הרצועה לשני חלקים, מעל ומתחת לפני הקרקע. האזור השני, כמובן, הוא רפיח.
גולת הכותרת של הלחימה בעיר הדרומית, בהובלת אוגדה 162, היא ההשתלטות על ציר פילדלפי המפריד בין רצועת עזה למצרים, לאורך 14 קילומטרים מכרם־שלום ועד לחוף הים. צה"ל כבר קטע את נתיב ההברחות ממצרים לעזה דרך הים, וממשיך לטפל במנהרות התת־קרקעיות הרבות באזור. חלקן נמצאות בעומק של עשרות מטרים, קרוב למי התהום. זה לא אומר שכל המנהרות בין עזה למצרים כבר נהרסו, אבל בתחום הזה חמאס ספג מכה קשה.
מלבד פילדלפי, הלחימה ברפיח מתמקדת בשכונות אחדות בעיר, כמו שאבורה ותל־סולטן. הלחימה אינה קלה, ומתנהלת בחום כבד. חמאס עדיין שומר על יכולות פיקוד ושליטה, ומתמקד בתקיפות באמצעות טילים נגד טנקים ומטענים. ככלל, הוא נעלם מהשטח ונמנע מלחימה ישירה מול חיילי צה"ל, בציפייה לחזור מעל לפני הקרקע אחרי שכוחותינו יתקפלו מהשטח.
חמאס גם טומן מלכודות לצה"ל – כמו המקרה לפני כמה ימים שבו מחבלים התחזו לחטופים והניפו דגל לבן כדי למשוך כוחות לחלץ אותם. טנק שהגיע לאזור הותקף בטילים. למרבה המזל, בתקרית הזאת לא היו נפגעים קשה. בתקרית אחרת נקלע כוח צה"ל ברפיח לקן צרעות, פשוטו כמשמעו. עשרות לוחמים שנעקצו נזקקו לפינוי מן השטח ולטיפול רפואי.
הערה נוספת שקשורה ללחימה בעזה: רבים מאלה שהיו קשורים למבצע ההרואי לחילוץ ארבעת החטופים מלב עזה לפני שבועיים מתקוממים נגד עודף הפטפטת והחשיפה הכמעט אינסופית של צילומים מהמבצע, כמו גם פרטים מבצעיים על פעילות המסתערבים לפני החילוץ ואחריו. אין להם ספק כי אנשי חמאס שמחזיקים בחטופים שעדיין נותרו בעזה כבר מפיקים את הלקחים מאירוע החילוץ. לשם כך הם מסתייעים במידע שמועבר להם בפרסומים המוגזמים, הגם שנעשו באישור הצנזורה.
השחיקה של הכוחות גורמת לתקלות מבצעיות. בשבת הקשה בשבוע שעבר, שבה נהרגו 11 לוחמים בשלוש תקריות שונות, אירע גם מקרה שבו מטעני חבלה שכוחות צה"ל הפעילו לא התפוצצו. אך השחיקה הקשה ביותר מתרחשת בממד הנפשי: חיילי סדיר ומילואים, כמו גם בני משפחותיהם, מתמודדים כבר חודשים ארוכים עם המתח העצום שכרוך בלחימה המסוכנת. כל לוחם יודע שאחרי כל קרב שנגמר בשלום כבר מצפה הקרב הבא. ביחידות המילואים ניכרת ירידה עקבית בהיקף ההתייצבות לשירות, אם כי ברוב המקרים הרוח עדיין איתנה. בקרב הלוחמים בעזה התפשטה לאחרונה אופנה שהייתה קיימת במלחמות עולמיות קשות מאוד בעבר – חיילים רבים מסתובבים עם מכתבי פרדה בכיסיהם, שיימסרו ליקיריהם אם ייפגעו בקרבות.
אם כבר מדברים על שחיקה, חשוב לזכור כי צה"ל הוא ארגון ולא רעיון. הוא סובל קשות מהמתקפות עליו בתקשורת, שהתחילו בהשתלחות באנשי קבע לפני המלחמה. המורל בצבא הקבע שפוף גם ככה, ובהזדמנות ראשונה אחרי המלחמה יעזבו מאות אנשי קבע את השירות. צה"ל כמעט חסר אונים מול המשבר שמחכה לו, ואולי זו הסיבה שדובר צה"ל ואפילו הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי בישיבת הממשלה, התחילו לצאת בגלוי נגד אמירות של הדרג המדיני או שלוחיו, שכוונו כלפי מפקדים בצה"ל. כך למשל הייתה הודעת דובר צה"ל שהוקדשה להשתלחות של הפרשן יעקב ברדוגו, המקורב לראש הממשלה בנימין נתניהו.
עם זאת, האמירה של דובר צה"ל, שטען בערוץ 13 כי ההבטחה לחסל את חמאס – ואפילו כרעיון – היא "זריית חול", יכולה להיחשב שנויה במחלוקת. היא הובילה לפוסט של שר התקשורת שלמה קרעי, שיצא נגד תא"ל דניאל הגרי: "דברי דובר צה"ל הערב הם רק בבואה של רוח המפקד הרופסת של הרמטכ"ל ושר הביטחון". אויבינו יכולים ליהנות מקרבות הבוץ הפנימיים, אבל הנזק כאן אינו רק תדמיתי.
הפורום בוטל
האתגר הקשה ברצועת עזה, כמו גם כל מה שעלול להתרחש בלבנון ובזירות נוספות, מחייבים אותנו כאומה להפגין לכידות חברתית מוחלטת ורתימה של בני בריתנו מעבר לים למטרתנו. למרבה הצער, אנחנו עושים בדיוק ההפך: בהקשר הפנימי להתעקשות להעביר בעיתוי הזה חוק שפוטר מגזר שלם מגיוס יש נזק אסטרטגי. כלפי חוץ לא ניתן למצוא שום הסבר סביר לסרטון ששיגר ראש הממשלה השבוע נגד ארצות הברית בעניין החימושים שארה"ב לא שלחה לישראל.
לגופו של עניין, מדובר במשלוח של 3,500 פצצות למטוסי הקרב של חיל האוויר. הוא יגיע במוקדם או במאוחר לארץ, לפי ההערכות. במקביל, התעשיות הביטחוניות הישראליות עובדות מסביב לשעון כדי לספק לצה"ל חימושים מסוגים שונים, ובמסגרת זו נדחה המעבר של מפעלי תעש, שכיום שייכים לאלביט מערכות, מרמת־השרון לרמת־בקע מדרום לבאר־שבע.
הסרטון של נתניהו, לעומת זאת, כבר הביא לביטול של פורום לשם – מפגש שבו מתקיימים הדיונים האסטרטגיים ביותר של ישראל וארה"ב, שהוקם על ידי נתניהו והנשיא ברק אובמה ב־2010. המנדט העיקרי של הפורום הזה הוא שיתוף פעולה בנושא איום הגרעין האיראני. אף שהשר רון דרמר וראש המטה לביטחון לאומי צחי הנגבי הגיעו לוושינגטון, הדיונים במסגרת הפורום בוטלו.
אגב, בדרגי העבודה, בתחומי המודיעין והסייבר למשל, שיתוף הפעולה בין ישראל לארה"ב עדיין הדוק ביותר. אבל רעשי הרקע מפריעים גם כאן. כך למשל, בעיצומו של דיון רגיש ביותר שנערך לאחרונה בארה"ב נשאל בכיר ישראלי לפשר ציוץ ילדותי של "השר לביטחון המולדת הישראלי", הלוא הוא איתמר בן־גביר, שבו כתב "ביידן וחמאס" והוסיף איור של לב. לבכיר הישראלי הנבוך לא הייתה שום דרך להסביר את האירוע.
כאן המקום לציין שוב, כפי שכבר כתבתי בטור זה: לעיתים נדמה כי אנחנו עושים כמעט הכול כדי להכשיל את עצמנו, אך במקביל איראן מנצלת את הזמן כדי לפרוץ לפצצת הגרעין הראשונה שלה. זו ההתפתחות החמורה ביותר של ימים אלה, שאינה זוכה לתשומת הלב הציבורית הראויה לה.
