באופן הכי פחות צפוי, הטלטלה בקואליציה היא תוצאה ישירה של פרישתו של בני גנץ. האופוזיציה לא קיבלה תנופה, וגם המחאה לא התעצמה מאוד. זאת הייתה הקואליציה שהסתכסכה עם עצמה.
בדיעבד התברר שהדבק היעיל ביותר לגוש ה־64 היה גנץ, סוג של משקולת מאזנת או שק אגרוף משותף. למען קיום ממשלת החירום הסכים אריה דרעי להקפיא את חוק הרבנים, ואיתמר בן־גביר ובצלאל סמוטריץ' הכילו את הרחקתם מקבינט המלחמה. אבל באין גנץ, דרעי כבר לא מוצא סיבה להתאפק, וגם בן־גביר לא. לכל אלו גם יחד אין כבר על מי להפיל את אשמת המשך הדשדוש, מלבד אולי על הצבא.
כך ממשלת ה־64 נקלעה לסערה מושלמת. בתוך יומיים פרץ מרד בליכוד נגד חוק הרבנים, חל פיצוץ פנים־קואליציוני בין דרעי לבן־גביר, התחולל קרב תקשורתי ארסי בין בן־גביר לראש הממשלה, והוצת מרד נוסף בליכוד, של ניר ברקת, על רקע חוק הגיוס. כל הזירות פתוחות, וראש הממשלה בנימין נתניהו ספק נוזף, ספק מתחנן: "תתאפסו".
זה סדק אמיתי, לא משבר קואליציוני חולף. ראשיתו בשני חברי כנסת מהליכוד, משה סעדה וטלי גוטליב, שהבהירו כי יצביעו לפי צו מצפונם ולא לפי צו הקואליציה – אירוע ראוי לציון בפני עצמו. הדחתם הכוחנית מוועדת החוקה הוכיחה שבלשכת נתניהו הגיעו למסקנה שאת שני אלה הם כבר לא יצליחו לשכנע בטוב או ברע, באיומים או בשוחד. זה היה ניסיון להשליט משמעת ולהשיב את ההרתעה, אבל הוא התנפץ למרד שרק התרחב.
חוק הרבנים הפך לסמל. ראשי הערים בליכוד ישפיעו בפריימריז הבאים על מיקומם של חברי כנסת מתחתית הרשימה יותר מאשר לשכת ראש הממשלה, והם אלה שנתנו את הגב לחברי הכנסת. כשראש הממשלה טרח לפגוש השבוע בבהילות ראשי רשויות, זה לא היה כדי לסייע לתושבים המפונים בצפון ובדרום, אלא כדי לגייס תמיכה לחוק שגם בימי שלום קשה לקבל – ודאי לא כדגל קואליציוני מרכזי תחת אש. יממה אחרי שהניסיון כשל, נתניהו פרסם סרטון כמעט קומי שקרא לכולם לא לעשות פוליטיקה קטנה בשעת מלחמה.
למורדים בחוק הרבנים מצטרפת רשימה ארוכה יותר של מי שמסרבים לתמוך בחוק הגיוס: "סיעת שיקלי", שאינו חבר כנסת בגלל החוק הנורווגי, יחד עם משה סעדה ודן אילוז, כבר הודיעו שיצביעו נגד. הסתייגויות דומות השמיעו גם אלי דלל, עמית הלוי, בועז ביסמוט ואליהו רביבו, שאמר השבוע ש"זו ממשלה ללא הישגים", וקרא לשקול הליכה לבחירות, עוד סמל לאובדן הרתעה.
גם בצמרת המפלגה מתרחבת ההתנגדות: יושב ראש ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין, שחקן מפתח להמשך הטיפול בחוק, הבטיח השבוע להביא מתווה מותאם לצורכי השעה. ברקת שיגר מכתב חריף לנתניהו, וגם ניסה לקחת בעלות על מחנה המתנגדים המתרחב במפלגה. כמובן, ישנו גם שר הביטחון יואב גלנט, היחיד שכבר הוכיח במעשה שלא יהיה חלק משום חוק שיעניק לחרדים פטור מגיוס.
לפי חישובים בקואליציה, בין שליש למחצית מחברי הכנסת של הליכוד אינם תומכים כרגע בחוק הגיוס. זאת קבוצה לא מגובשת ובעלת אינטרסים סותרים, הכוללת לפחות שלושה מועמדים בעיני עצמם להנהגת המפלגה, אבל היא כבר גדולה מכדי שנתניהו יצליח ליישר את כולה.
קשה להיכנס עד הסוף לראש של דרעי. מה בעצם כל כך דחוף לו בחוק הרבנים? האם הוא שלף את החוק שוב, באופן סתמי, פשוט כי גנץ פרש, או שזה נועד לסגור עוד פינה לפני הבחירות לרבנות הראשית? ואם כן, איזו פינה בדיוק?
טענות אחדות אמרו שהחוק נועד להשפיע על הגוף הבוחר. אחרים משוכנעים שהחוק היה אמור לאפשר לו להעניק פרס ניחומים לרב דוד יוסף, באופן שיסלול את הדרך למועמדות של אחיו של דרעי לרב ראשי. תיאוריית קשר שלישית גורסת שדרעי דווקא בונה על דחיית הבחירות. ממש תכף, ב־1 ביולי, תפוג כהונתם של הרבנים הראשיים היוצאים שהוארכה כבר פעמיים, ועדיין אין מועד לבחירת מחליפיהם. לפי פרשנות משפטית מסוימת, אי מינוי רב ראשי יהפוך עד ספטמבר את אחיו של דרעי לרב הראשי בפועל, כי הוא יהיה אז ותיק חברי מועצת הרבנות הראשית. תזה אחרת גורסת שהיה כאן ניסוי כלים כדי ללמוד את המצב לקראת חוק הגיוס. ריבוי ההסברים הסותרים רק מוכיח עד כמה עלומה מפת האינטרסים של דרעי.
בש"ס טוענים שזה פשוט עיקרון – לא עצם מינוי הרבנים, אלא השאלה אם הם שותפים שווים בממשלה. דרעי עצמו לא שר, אבל המשרדים של ש"ס דווקא בולטים לטובה בימי המלחמה: פנים, בריאות, רווחה ושירותי דת. בזמן שהקואליציה מפטפטת את עצמה לדעת, הם נחשבים מאופקים, ונמאס להם להידחק שוב ושוב לסוף התור.
הסיסמה המפורסמת של ש"ס התהפכה. עכשיו אריה צריך ביבי חזק, כי אין לו שום ברירה אחרת – וביבי, מתברר, כבר לא מה שהיה. אריה עצמו חלש מאוד. באופן סמלי, את המשבר הוא ניהל מביתו, מצונן ומבודד. האיומים והצעקות שפיזר בשיחות פרטיות לפני שחוק הרבנים נפל קופלו לכמה מלמולי מחאה מבוישים. אם אין חוק לא תהיה ממשלה, הוא איים באוזניו של כל מי שהסכים לשמוע.
אבל כשהתברר שאין חוק, הוא הסביר שזו רק הייתה פרשנות, לא חלילה הצהרת כוונות. דרעי לא רק חלש, אלא גם מושפל. את הממשלה אינו מסוגל להפיל, אבל עם בן־גביר הוא עוד יתחשבן, וגם עם נתניהו, אם יוכל.
אין דבר שמרגיז את יושב ראש ש"ס יותר מתזכורות היסטוריות על חלקו באוסלו. המכונה הליכודית כיוונה את האש השבוע גם אליו. נקודת יציאה לחרדים תהיה, אולי, עם פרסום החלטת בג"ץ בעניין הגיוס, שמתמהמהת במפתיע. הציפיות היו לפסיקה מהירה, אבל השופטים, בהרכב מורחב של תשעה, עדיין כותבים.
אם יפרסמו הכרעה חריפה במיוחד, אולי החרדים יעדיפו לעזוב גם אם לא יובטח להם פתרון, פשוט כדי לא להיות חלק מהקריסה של הציבור שלהם. "זאת הממשלה הכי גרועה שהייתה לחרדים" צוטט דרעי משיחת הצעקות הלילית עם נתניהו. אולי לא רק להם.
עד שהרגע הזה יגיע, אם וכאשר, האש תכוון לבן־גביר. כל חוק של עוצמה יהודית יסוכל, עונש מוות למחבלים לא יעבור. את הקבינט המצומצם הוא לא יראה, ככל שהדברים תלויים ביושב ראש ש"ס, והאמת שגם בלעדיו.
השבוע נחשף שמי שהרחיק את בן־גביר ממוקד קבלת ההחלטות הוא לא גנץ אלא נתניהו. ראש הממשלה לא רוצה אותו שם. לפי נתניהו, השר לביטחון לאומי מדליף סודות מדינה. לפי השר לביטחון לאומי, יש לערוך פוליגרף לראש הממשלה על הדלפות מהקבינט המצומצם.
עוצמת פיצוצי המשנה בקואליציה רק המחישה את חולשת האופוזיציה. היא כמעט לא קיימת. גנץ, גם בשיא העימות עם נתניהו, לא היה עוקץ אותו על מצבו הבריאותי. אבל בן־גביר לא היסס לכוון לראש הממשלה אל מתחת לחגורה, או במקרה הזה מתחת לעניבה.
