אני בעד משילות, באמת. אומנם יותר מעשרים שנה הייתי משפטן בשירות הציבורי, לכאורה חלק מ"מעכבי" המשילות, "מתנגדיה" ו"חסמיה", אך גם בשנים ההן חשבתי, אמרתי וכתבתי שיש בעיניי לעיתים תופעות של "משפטיזציית יתר" ו"אקטיביזים ייעוצי", ופעלתי לצמצמן. סברתי ועודני סבור שיש להזיז את המחוג לכיוון השני, לשם מציאת האיזון הראוי בין זכותם וחובתם של נבחרי הציבור "למשול" ולממש את מדיניותם, ובין תפקידם וחובתם של "שומרי הסף" לקבוע את גבולות הגזרה לכך במסגרת הדין, מתוך גישה שמרנית וזהירה.
אני בעד משילות, אבל נגד משילות דה־לה־שמאטע, "כאילו" משילות, שלמעשה מובילה אך לכאוס.
לאחרונה נראה לעיתים כי "מבשרי המשילות החדשה", ובראשם השר לביטחון לאומי, סבורים שמשילות משמעה "אני השר, אני הקובע, ואתה הפקיד – תצדיע ותבצע". אני השר אקבע בנחרצות עמדה בהודעה לעיתונות או בציוץ, ואתה הפקיד מיד תציית בלי לצייץ.
צר לי, אך גישה כזאת לא באמת מקדמת משילות, אלא דווקא מובילה להפקרות. אכן, היו וישנם מקרים בהם בעיניי הייעוץ המשפטי לא הקפיד על הקו החמקמק בין התפקיד של קביעת גבולות הדין, המצוי בידיו, ובין תפקיד קביעת המדיניות, המסור לנבחרי הציבור. ועדיין, כמו שבמקום רפורמה חיונית הלכו לקצה וניסו לקדם מהפכה הרסנית – לא מעט גם "בזכותו" של השר לביטחון לאומי – גם כאן, כשמנסים לתקן בעיה באמצעות הסטת המחוג באבחה אחת לקצה השני מגיעים לתוצאה מסוכנת ולא מאוזנת.
קצרה היריעה מלפרט דוגמאות לכך במסגרת זו, אז נסתפק בשלוש דוגמאות בולטות מהשבועות האחרונים. ראשית, השבוע נידון בבג"ץ התיקון לפקודת המשטרה, הקרוי "חוק בן־גביר", המבקש להעניק סמכויות בתחומים שונים לשר, ובכלל זאת בתחום החקירות. בלי להידרש כאן לשאלה אם מוצדק שבג"ץ יפסול את החוק, אי אפשר שלא לתהות על מניעיו של השר לקדמו, ועל מה שבחר לכלול ולא לכלול בו. גם בלי החוק הזה השר לביטחון לאומי מוסמך ורשאי להתוות מדיניות כללית לגופים שתחת אחריותו. הוא רשאי למשל להנחות כי המשטרה תתעדף טיפול בעבירות מסוימות המהוות מכת מדינה, לקבוע יעדים לשיפור השירות לציבור, להכווין משאבים לטיפול בפשיעה באזורים או במגזרים מסוימים שבהם הפשיעה גואה, וכיוצא באלה. אולם השר אינו רשאי להתערב בחקירות פליליות, להתערב בשיקול דעת מבצעי של המשטרה – במיוחד בטיפול בהפגנות – או לעסוק בניהול השוטף של המשטרה.
היחסים בין המערכת המשפטית למערכת הפוליטית זקוקים זה מכבר לתיקון, ולשם כך שתי המערכות צריכות להכיר בטעויותיהן ולהתנהל אחרת בדרך לנקודת איזון חדשה ולקידום משילות אמיתית, ולא משילות של כאוס
כאשר באופן ישיר ועקיף השר מעביר מסרים שלפיהם הוא זה שמנהל את המשטרה באופן שוטף, ממנה קצינים גם בדרגות נמוכות, נותן הוראות ישירות למפקדים וכיוצא באלה, בין אם כך פני הדברים ובין אם לאו, המסר העולה הוא שגורם פוליטי מנהל את משטרת ישראל – גוף אכיפת חוק, שבמדינה דמוקרטית חייב להתרחק מכל מראית עין של שיקול פוליטי.
למשטרה שנתפסת כמונעת או מונחית על ידי שיקולים פוליטיים לא יהיה אמון ציבורי בפעולותיה בכלל התחומים החיוניים שהיא מופקדת עליהם. היום זה מכיוון פוליטי כזה, מחר מכיוון אחר. אין זה משנה באיזה כיוון מדובר – משטרה עצמאית וממלכתית הזוכה לאמון ציבורי רחב היא מרכיב חיוני בדמוקרטיה, שאסור בשום פנים לאבדו.
השר התעקש להכניס בתיקון לחוק גם סמכות להשפעה על תחום החקירות, אך התנגד להוסיף לנוסח אמירות פשוטות שאמורות להיות מובנות מאליהן: המשטרה היא גוף ממלכתי הפועל באופן עצמאי וא־פוליטי. נראה ש"המשילות החדשה", המקדשת ודורשת תמיד "ציות", דורסת על הדרך גם את ערך "הממלכתיות".
האם זה אומר שהמשטרה מתפקדת כראוי? כלל וכלל לא. כמו במערכות חוק ומשפט אחרות יש לא מעט מה לתקן ולשפר בה. כך למשל, טענות על אלימות משטרתית והפעלת כוח לא סבירה, כמו גם על טיפול לא מספק בהן, היו מאז ומתמיד. בשנותיי במשרד המשפטים נהגתי לומר, כשראיתי תלונות שהגיעו לאורך שנים מכיוונים שונים ביחס לאלימות שוטרים – פעם כלפי מפגיני שמאל, פעם כלפי מתנחלים, או חרדים, ערבים, יוצאי אתיופיה וכיוצא באלה – שמהתלונות עולה תובנה מרכזית אחת: המשטרה מפלה באופן שווה את כולם.
ועדיין, כאשר על טענות לאלימות בפיזור הפגנות מסוג אחד יוצאות מטעם השר הודעות גיבוי אוטומטיות לשוטרים, ועל טענות לאלימות בהפגנות מסוג אחר יוצאות הודעות גינוי אוטומטיות, קשה להשתחרר מהרושם שהפוזיציה היא הקובעת ומנסים להעביר מסר לשוטרים בכיוון מסוים. כלל הציבורים בישראל, כמו גם הרוב המכריע של השוטרים העושים עבודתם במקצועיות ובמסירות בתנאים לא פשוטים, ראויים לכך שהיחס לשוטרים שמפעילים אלימות בלתי מוצדקת יהיה שוויוני ללא קשר לשאלה אם המתלוננים הם אנשי שמאל ברחוב קפלן או חרדים בהר מירון.
דוגמה נוספת: לפני כמה שבועות הודיע השר על שימוע לפני פיטורים למפכ"ל, שאמור ממילא לסיים את תפקידו בקרוב, זמן קצר לאחר מאבקים ביניהם על עצמאות המשטרה. לאחר שהיועצת המשפטית לממשלה קבעה כי הליך השימוע נעשה שלא כדין, נתלה השר לפתע בהמלצות ועדת מירון כדי להצדיק את הפיטורים.
שוב קשה להשתחרר מהתחושה שלא משילות יש כאן, אלא רצון להראות לכולם מי "בעל הבית" של המשטרה – אף שהבית הזה שייך לכולנו ופעולות כאלה רק מערערות עוד יותר את יסודותיו. כל זאת, מבלי להזכיר כי בראשות ועדת מירון עמדה שופטת, ושהמלצות ועדה ממלכתית ככלל אינן מחייבות. אבל פתאום טענות "המשילות החדשה" נעלמות, המלצה של ועדה בראשות שופטת נעשית "קדושה", והיא "מחייבת" פעולה מיידית של השר. כך נאחזים באופן מלאכותי ומגושם בהמלצות שפורסמו לפני כמה חודשים, שלפתע הייתה להן עדנה.
דוגמה שלישית ואחרונה: לפי פניית המפכ"ל שהועברה לבג"ץ, פנה השר לגורמים במשטרה וביקש שלא יאבטחו את שיירות האספקה ההומניטרית העוברות לרצועת עזה. אפשר לדון אם, כיצד וכמה סיוע הומניטרי צריך לעבור לעזה במצב המלחמה שאנו מצויים בו, תוך איזון כלל השיקולים הצבאיים, המדיניים והמשפטיים הרלוונטיים. המקום הראוי להחלטה בעניין הוא הקבינט המדיני־ביטחוני, שאכן דן בכך וקיבל החלטה. בהתאם לכך המשטרה מבצעת את תפקידה ודואגת למעבר השיירות.
משילות אמיתית משמעותה שהדרג המדיני המוסמך מחליט, המשטרה מבצעת, וככל שהשר מבקש לשנות זאת – הוא יכול לפעול בקרב הגורם הממשלתי המוסמך, הקבינט, לשם שינוי ההחלטה. משילות של כאוס, לעומת זאת, היא מצב שבו השר מתעלם מהחלטת הגורם המוסמך ומנסה לסכלה דרך פנייה ישירה לגוף שאמור לבצע את המדיניות. כל זה, כאמור, תוך נשיאת שם המשילות לשווא. עולם הפוך.
לטענת השר, שהושמעה גם בבג"ץ השבוע, במצב הקיים הוא אך בגדר "עציץ" נטול סמכויות. עבדתי שנים רבות מול שרים רבים במשרד לביטחון פנים ובמשרדים רגישים רבים אחרים. אכן, היו ביניהם כאלה שלא ממש השפיעו מסיבות שונות, אף שלא הייתי מרחיק לכת עד כדי הגדרתם כ"עציץ". אך היו לא מעט שרים ושרות שידעו לעבוד נכון גם במסגרת החקיקה הקיימת והצליחו לקדם את מדיניותם באופן ממשי – כפי שאמור להיות במשטר דמוקרטי עם תפיסת משילות נכונה – אף אם נדרשו לעיתים לשם כך לאתגר את המערכות המקצועיות והמשפטיות.
כאמור, אני בעד משילות – לא משילות של ציוצים, אלא משילות אמיתית שצריכה להיות מקודמת בשיח ענייני ומקצועי בין הדרג הפוליטי לדרג המשפטי, כאשר כל צד מבין ומכבד את תפקיד הצד השני לשם מציאת האיזון הנכון במתח המתמיד הקיים בין השניים.
היחסים בין המערכת המשפטית למערכת הפוליטית זקוקים זה מכבר לתיקון, ולשם כך שתי המערכות צריכות להכיר בטעויותיהן ולהתנהל אחרת בדרך לנקודת איזון חדשה ולקידום המשילות. אולם אם דרכו של השר איתמר בן־גביר תגבר והדרג הפוליטי יקדם זאת באופן מעוות וקיצוני כמו שקודמה הרפורמה המשפטית – שגם בה היו מרכיבים חשובים בעיניי – התוצאה תהיה דומה. במקום להתקדם אל המשילות, אנו עלולים להידרדר במהירות במדרון החלקלק היישר אל הכאוס. אף אם המערכת מיטרללת והשלהבת מתעמעמת, הנר עדיין דולק. אפשר עוד לתקן.
עו"ד רז נזרי היה המשנה הבכיר ליועץ המשפטי לממשלה, וכיום שותף בכיר וראש מחלקת משפט ציבורי, רגולציה וניהול משברים במשרד עורכי הדין פירון
