קריקטורות, באופן מסורתי, מגזימות אפיונים מסוימים כדי להעביר מסר, בדרך כלל בצורה מצחיקה. הקריקטורה של שי צ׳רקה שפורסמה לפני שבוע במקור ראשון אינה מוגזמת. היא גם לא מצחיקה וככל הנראה לא נועדה לכך. היא מבטאת את הכאב הצורב של ציבור שמיטב בניו מקריבים את חייהם – במובן המשפחתי, הכלכלי, התעסוקתי, וגם מילולית, את החיים עצמם – בשביל לשאת את כובד המשא הזה, שהוא חובה וזכות. והם גם לומדים תורה, לא פחות טוב מהחרדים.
כמי שהובילה את חוק הגיוס ב־2014, האמנתי שהידברות – וגם הזמן שיעשה את שלו – יביאו לכך שהציבור החרדי ייכנס יותר אל מתחת לאלונקה. זה לא קרה. בשנת 2014 היו 8,000 חרדים במחזור הגיוס ומתוכם רק 1,200 התגייסו. היעדים שהוצבו עם חקיקת החוק אז היו 6,000 מתגייסים מהציבור החרדי בתוך 4 שנים. אני גם חשבתי בעבר כי צה"ל לא זקוק לציבור החרדי – שאפשר להסתפק בהפנייתם לשירות אזרחי, ואפילו לפטור אותם לגמרי מגיוס ובלבד שישתלבו בשוק העבודה. צריך להודות ביושר: הגישה הסבלנית והמפויסת שמצפה לתהליך אורגני שיקרה מעצמו לא הביאה תוצאות. בחלוף עשר שנים מחזור הגיוס הוא 12 אלף – ומספר המתגייסים מהציבור החרדי נותר כבשנת 2014 (כ־1,500 מתגייסים בלבד).
כשפרצה המלחמה, הצעתי למנהיגים מהציבור החרדי לאמץ את מודל ישיבות ההסדר, שהיה יכול להיות פתרון הולם, אולם הם סירבו. כיום פועלות כמה ישיבות הסדר חרדיות טכנולוגיות, אך למרבה הצער הן חריגות שאינן מעידות על הכלל. יוזמת הקמתן לא הגיעה מליבת הציבור החרדי, ובהתאמה השיעור הזעום שתלמידים אלה מהווים מתוכו.
אי אפשר להמשיך ככה יותר.
צה"ל חייב לגדול כדי להגן על אזרחי המדינה – זאת כולם מבינים. האלונקה הזאת זקוקה לעוד כתפיים. אין ספק בנחיצותם של החרדים בצבא – לשם המחשה, חטיבה חרדית, שצה"ל סוף־סוף פועל להקמתה, תחליף שלושים גדודי מילואים.
הציבור החרדי נדרש לשותפות בהגנה על המולדת, והפוליטיקאים שחברים היום בקואליציה נדרשים להבין שקידוש השם בהגנה על המולדת חשוב יותר מקידוש הגוש.
יום אחרי פרסום הקריקטורה בשבוע שעבר נפלו 11 לוחמים. 3 תלמידי ישיבת ההסדר בשעלבים, סמל יקיר יעקב לוי הי"ד, סמל שלום מנחם הי"ד וסמל אליהו משה צימבליסט הי"ד, למדו יחד תורה ונפלו יחד על הגנת המולדת. במקום אחר בעזה נפלו רס"ב אילון ויס הי"ד, אבא וסבא בן 49, בוגר ישיבת ההסדר במעלות, ומפקדו סרן איתן קופלוביץ הי"ד, בן 28, בוגר ישיבת ההסדר עתניאל. זה הסיפור של הציונות הדתית. משלבים תורה ולחימה, תורה ועבודה. אומרים "הנני" איפה שצריך אותם.
בתזמון אומלל ובהמשך ציני לבלוף הגיוס מהשבוע שעבר, מתכוונת הממשלה להמשיך להפנות עורף לאוכלוסיות המשרתות, ולהכביד עוד יותר את הנטל על משרתי המילואים. רק ממשלה מנותקת מעבירה חוק פטור מגיוס לציבור ענק ובאותה נשימה מאריכה את השירות לשאר האוכלוסייה.
באשר לסערה שהקריקטורה חוללה, איני יכולה שלא לתהות אם הסוערים דואגים לכבוד הציבור החרדי, או שמא לקואליציה? האם מדובר בכעס אמיתי על הפגיעה בכבודם של לומדי התורה, או שמא הכעס שהופנה כלפי עורכי העיתון ומי שצידד בהחלטה לפרסם את הקריקטורה נעוץ דווקא במה שהקריקטורה מגלמת בעיניי המבקרים: האפשרות להיפרדות אינטרסים בין הציבור הנושא בנטל השירות, ובין הפוליטיקאים שמתיימרים לייצג אותו. הציבור הנושא את האלונקה דורש לחלוק את מעמסת השירות; הפוליטיקאים דורשים לדבוק ב"גוש".
לדעתי לסוגיית הדבקות ב"גוש" (משמאל ומימין) יש תרומה לא מבוטלת לתהליכי התפוררות חברתית שהובילו את ישראל למשבר הפוליטי והחברתי שבו היא שקועה בשנים האחרונות, וגם להתנהגותם הירודה של רבים מחברי הכנסת המכהנים כיום. כאשר הדרישה מהם מתרכזת ב"נאמנות לגוש" – הדרישה לכישורים, תפיסת עולם קוהרנטית או דרך ארץ נזנחת כמעט לחלוטין. הדברים נכונים לימי שגרה, אבל בטח במלחמת קיום כמו זו שישראל מצויה בה כרגע – לא ייתכן ש"הגוש" יקבל עדיפות על ביטחון המדינה. פיקוח נפש דוחה פוליטיקה תמיד, וכעת ביתר שאת.
כמי ששירתה את הציבור במשך עשור, העדפתי תמיד קואליציות הומוגניות. כעת גם אני נדרשת למבט מפוכח על המציאות. יש היגיון רב בכך שקבוצות עם זהות אידיאולוגית יחברו זו לזו, אבל לא ייתכן שכאשר נדרשת הכרעה בסוגיה ביטחונית וערכית חשובה היא מושלכת הצידה לטובת ביצור השלטון.
מי שמביט בקריקטורה של צ'רקה – קריקטורה מעודנת ביותר – ובוחר לראות דווקא את כאבי ההישרדות של הקואליציה, וליבו גס בכאבי הלוחמים שכתפיהם קורסות תחת האלונקה, חייב לכייל את המצפן הלאומי שלו.
יש להכיר בכך שב־7 באוקטובר המציאות השתנתה. מה שהיה לא יהיה, ואסור שיהיה. ישראל נכנסת לתקופת מאבק של לחימה ממושכת. זו מלחמת קיום, והיא לא תהיה קצרה או קלה, והיא תגבה את מחיריה בכל תחום. צה״ל זקוק לעוד חיילים. זה צורך קיומי. יש מי שלא הפנימו זאת ועסוקים עדיין בפוליטיקה: הם מתיימרים לייצג את מיטב בנינו, ומנכסים לעצמם באופן ציני מגזרים שלמים, אבל ברגע האמת מפנים להם את הגב. אי אפשר יותר לשים את השיקולים הפוליטיים של ״הגוש״ מעל האינטרס של המדינה. אי אפשר. אלה החיים שלנו ושל החיילים שלנו.
