לאחר קרוב לשמונה חודשי לחימה, עדיין במילואים, מצאתי את עצמי מתפנה לחשבון נפש אישי וכללי. אני מתנחל, מתגורר בגבעה בעלי ומשתייך למחנה הימין. אני נשוי למילואימניקית, אב לילדים, הורה לחייל, עצמאי ומשלם מיסים רבים למדינה. אני משרת במילואים וכמו רובנו מנסה לבנות מדינה וחברה לתפארת.
התנגדתי לאוסלו ולנסיגות, לאופן היציאה מלבנון, לתוכנית ההתנתקות, לרצון לוויתורים כואבים בתמורה לשלום מדומה. אישית, התרעתי במסגרת תפקידי במשרד הביטחון על ההשתלטות הפלסטינית הכמעט חד־צדדית ביהודה ושומרון, ניסיתי לטפל באכיפה נגד המקבץ הבדואי חאן אל־אחמר, תמכתי בשר הביטחון דאז אביגדור ליברמן שעזב את תפקידו בשל ההתנהלות מול חמאס ועוד.
למרות כל אלה, התרגלתי ואולי גם זרמתי עם תפיסות כמו־נאורות שמקפידות על כמה שפחות שליטה בפלסטינים. קיבלתי את ההסברים ש"הכלכלה תנצח", ואת הטענות שכדאי לאשר לכמה שיותר פלסטינים לעבוד בישראל.
אמרו לי שמדינת ישראל מתקדמת ושדירוג האשראי שלה עולה, וכך גם מדדיה ב־OECD. השתכנעתי שאנחנו מעצמה טכנולוגית וסייבר, בינה מלאכותית ומודיעין, המוערכים בעולם. אמרו לי שאנחנו מהמתקדמים בעולם, שאויבנו מורתעים מאוד, ושהקיר התת־קרקעי שבנינו בגבול עזה יעצור כל אויב באשר הוא, שאנחנו מפציצים משאיות נשק וסירות תחמושת, וגם מסכלים מנהרות. אמרו שאולי טוב שיש פיצול בין הנהגות הפלסטינים – חמאס בעזה ואש״ף ביהודה ושומרון – כי זה יעזור לנו להתמודד עם טענת שתי מדינות לשתי עמים. גם הישגי הסכמי אברהם והרצון לכונן יחסים עם סעודיה ולהביא את האסלאם הסוני לברית עם ישראל נשמע אופטימי. כך גם הצורך להתמקד באיראן, הזירה המרכזית שדורשת את בניין הכוח שלנו, וגם שארה"ב תעמוד לצידנו בעת צרה, ויום יבוא וחזון אחרית הימים יתגלה. גם בית המקדש ייבנה, אמן.
כל אלו לא עמדו לנו ביום פקודה. אז תכל'ס, בחשבון שלי עם עצמי הייתי חלק מהקונספציה שהאמינה שמצבנו טוב ויציב. אבל לצד זה יש תובנה אישית קצת מטלטלת אבל חשובה – ובעיקר לטובת ההתנהלות שלי מכאן והלאה מול תחזיות ביטחוניות ומדיניות שנשמעות מעת לעת, שהרציונל היהודי־מערבי הוא הנר המרכזי לרגלן: לא עוד.
חלק מחשבון הנפש משלי חידד לי על מה כעסי יוצא, מעבר לכעס העצמי נוכח הסכמתי ונוחותי בפועל לקבל את כל הנ״ל. ראשית, על ההלעטה של ראש הממשלה וחלק משריו הבכירים לאורך השנים, שאמרו שזה המצב, שזה הרע במיעוטו ושאין ברירה אחרת.
אבל כשאני מעמיק יותר, אני מעז לומר את הביקורת העמוקה יותר: האחריות הברורה והמובהקת לכשל 7 באוקטובר היא קודם כול של כלל מפקדי הצבא ומערכת הביטחון, שהיו אחראים באופן ישיר על הזירות השונות ועל המוכנות שלנו למלחמה. לאו דווקא הכוונה היא לאלה שהיו אחראים על בניין הכוח, ויותר לאלה שהיו אחראים על המוכנות למתקפה כמו זו שחווינו.
יש לא מעט בעלי תפקידים כאלו. מצופה שיפרשו או יופרשו עוד השנה. כמילואימניק פעיל, אני מצפה שבעת הזו ייקחו אחריות כל מי שזה קרה במשמרת שלהם – בהנהגה הפוליטית והצבאית כאחד. לעת עתה ותוך כדי לחימה, אני תומך בניהול המשא ומתן של ראש הממשלה בעניין החטופים, בהשלמת הפגיעה בחמאס ובשליטה צבאית ברצועה.
גם עמידתו בלחצים הבינלאומיים הקשים לא נעלמה מעיניי, ולדעתי כדאי ורצוי להמתין עם הבלגן הפוליטי עד לסיום סבב הלחימה הנוכחי, לרבות בצפון. אולם ניהול המלחמה והמשא ומתן לשחרור החטופים, מוצלחים ככל שיהיו, לא יורידו כהוא זה את האחריות, השותפות וההובלה של ראש הממשלה בעניין הקונספציה הביטחונית, המדינית וגם הבינלאומית. כל אלה דורשים לבקש מהעם מנדט מחדש או להחליט לפרוש.
דמויות פוליטיות אחרות, שבוודאי הזינו את הקונספציה או הסכימו לה ללא השמעת שום קול של ביקורת, צריכים למצוא את עצמם מחוץ למערכת. מי שהוכיח, דיבר, התפטר מתפקיד בשל הטיפול השגוי באויב, וגם מי שהזהיר כל השנים – יכול להישאר בפנים. נראה, שהתפיסה הזאת היא מדד חשוב במיוחד לקראת ההתמודדויות הצפויות בעתיד הקרוב והרחוק בפוליטיקה ובשאר תפקידי ההובלה.
