ראש הממשלה בנימין נתניהו הוציא השבוע את המרצע מהשק כשאמר במפגש עם ראשי מפלגות הקואליציה: "אני דורש בכל תוקף – תתאפסו. זה לא הזמן לפוליטיקה קטנה, לחקיקה שמסכנת את הקואליציה שנלחמת למען ניצחון על אויבינו".
במילים פשוטות: גם נתניהו מודה שהחוקים שהוא ביקש להעביר בשבועיים האחרונים – חוק המשך ההשתמטות החרדית וחוק הג'ובים לרבנים – פסולים. אבל הצורך הפוליטי לשמור על שלמות הקואליציה גובר עליהם. ראש המל"ל, צחי הנגבי, החריף את המשוואה בין מדיניות לצרכים פוליטיים כשאמר לפני שבועות אחדים למשפחות החטופים את המשפט הלא ייאמן הבא: "הממשלה תלך לעסקה רק אם יתברר בסקרים שזה מועיל לנו מבחינה פוליטית". הנגבי, צריך לומר, לא הכחיש את הדברים שצוטטו בשמו.
כדאי להתעכב על משמעות הדברים שאמר נתניהו. נניח לרגע לעובדה שהוא האחרון שיכול להתלונן על ניהול פוליטיקה קטנה גם בתזמונים בעייתיים. נניח גם לעובדה שהנימוק שהביא לחשיבות המכרעת לשלום הקואליציה הוא מלחמתה "למען ניצחון על אויבינו" – בזמן שלפחות שתיים ממפלגות הקואליציה נלחמות בעיקר למען שחרור בוחריהן מהזכות להשתתף בניצחון הזה.
בואו נתמקד במשוואה עצמה: שלמות הקואליציה חיונית עד כדי כך שהיא מכשירה כל תועבה. האם קואליציה בהרכב אחר לא תילחם למען ניצחון על אויבינו?
כמעט כל מפלגות האופוזיציה, למעט העבודה והסיעות הערביות, הכריזו שהחלופה המועדפת עליהן היא ממשלה בהרכבה הנוכחי של הכנסת, עם הליכוד בראשה כסיעה הגדולה ביותר – רק בלי נתניהו, שהן אינן נותנות אמון בטיב שיקוליו, אחרי שכבר הוכיח פעמים רבות שהאינטרס האישי חשוב בעיניו מהאינטרס הלאומי. חלק מהסיעות הללו – ישראל ביתנו והימין הממלכתי – הן בכלל סיעות ימין. בראש סיעה אחרת, המחנה הממלכתי, עומדים שני רמטכ"לים לשעבר. זו הקואליציה שתוותר על המלחמה באויב, או שלמעשה נתניהו מודאג בעיקר שהן מעוניינות לוותר על שירותיו כמוביל המלחמה?
אולי נתניהו מבקש לטעון שהן עשויות להילחם באויב, אבל לא באופן שהוא מוליך אליו? בואו נבדוק את טיב מלחמתו של נתניהו באויב: מה שנראה בציבור כדשדוש, הולך כדשדוש ומדבר כדשדוש, הוא כנראה דשדוש.
בחזית עזה נשאר לצה"ל לפרק רק כמה גדודי חמאס באזור רפיח, לאחר שכל שאר הגדודים הושמדו. מה שנדרש כעת הוא להחליט מי הגורם שישראל מעוניינת שישלוט ברצועה במקום חמאס.
יש רק שתי אפשרויות מעשיות: ממשל צבאי ישראלי או גורם פלסטיני כלשהו בחסות אמריקנית וסעודית־אמירתית. אבל נתניהו לא מקדם אף אחת משתי האפשרויות. את הראשונה הוא לא מקדם מתוך פחד מתגובת האמריקנים, ואת השנייה מתוך פחד מתגובת סמוטריץ' ובן־גביר. התוצאה היא שבחלל שנוצר חוזרים אנשי חמאס למקומותיהם ומשתלטים מחדש על הרצועה. לשם מה אפוא מסרו מאות חיילי צה"ל את חייהם?
בחזית הצפונית הדשדוש גדול עוד יותר. צה"ל מחסל פעילי חיזבאללה רבים, חלקם אפילו בכירים. אבל חיזבאללה לא מתרשם מכך, וממשיך בהרס שיטתי של יישובי הצפון.
אם דוקטרינת המלחמה הישראלית דרשה תמיד מלחמות קצרות שינוהלו בשטח האויב, בצפון מתנהלת כעת מלחמת התשה מתמשכת, שחלק גדול ממנה בשטח ישראל. בכירים ישראלים מזהירים את חיזבאללה כבר כמעט חצי שנה ש"קרוב רגע ההכרעה", אבל כשהכרזה כזאת נאמרת במשך חודשים ארוכים ללא מימוש – אין פלא שהאויב לא מתרשם.
יש מי שטוענים שנתניהו מחכה לסיום מערכת הבחירות בארה"ב כדי לקבל גיבוי מדונלד טראמפ או מג'ו ביידן, שכבר לא יהיה תלוי בקולות הערבים. אבל דשדוש של חצי שנה הוא אפשרות נוראית לתושבי הגליל. אם מדשדשים חצי שנה, אפשר כבר לקיים מערכת בחירות ללא מלחמה בעצימות גבוהה.
אמור מעתה: שלמות הקואליציה, שמאפשרת להכשיר כל תועבה, לא נועדה אלא למלחמה באויביו הפוליטיים של נתניהו. החברה הישראלית, לעומת זאת, עלולה גם לאכול את הדגים המסריחים בדמות חוקי התועבה, וגם להיכשל חלילה במלחמה האמיתית.
