נודה בבעיה: רב עיר מספק את רוב שירותיו לשומרי מצוות. לא כל תושבי העיר שומרי מצוות, לא תמיד כולם בכלל יהודים. מה להם ולבחירת הרב המקומי? מכאן קצרה הדרך לממסד דתי שמפקיע מראש מהציבור את היכולת לבחור את רבו.
הרבה דרכים נוסו במשך השנים כדי להביא לכך שהרב יהיה תבנית נוף עירו. עד 2022 מחצית מחברי הגוף הבוחר את רב העיר מונו בידי מועצת הרשות המקומית; רבע מונו בידי בתי הכנסת בעיר, ורבע – רבנים ואנשי ציבור בתחומי הרשות – מונו בידי השר לשירותי הדת. ב־2022 החוק שונה בידי השר לשירותי דת דאז מתן כהנא והגוף הבוחר הורכב במחציתו מחברי מועצת הרשות המקומית ומנכ"ל הרשות ומחציתו מנציגי ציבור – רבע במינוי השר ורבע במינוי מועצת הרשות המקומית.
לפי הצעת החוק של ח"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית) וח"כ ארז מלול (ש"ס), שלכאורה ירדה מהפרק השבוע, הגוף הבוחר יכלול את חברי מועצת הרשות המקומית הרשומים כיהודים במרשם האוכלוסין; את ראש המועצה הדתית, נציגי ציבור שימנה השר במספר מקביל למחצית חברי מועצת הרשות וראש המועצה הדתית וכן את כלל חברי מועצת הרבנות הראשית (15 איש).
אחרי יותר משלושים שנות שליטה מתהדקת של ש"ס בפרט ושל החרדים בכלל ברבנות הראשית, וכשהשר לשירותי הדת הוא איש ש"ס, ברור שהרכב כזה פירושו שש"ס תקבע למעשה מיהם רבני הערים שייבחרו. מכאן ברור גם למה העברת החוק המתוקן קריטית כל כך לאריה דרעי. היא מאפשרת לו אינספור מינויים של אנשי שלומו, וזה עוד לפני החלקים בחוק הזה הדנים במינוי רבני שכונות. ועוד: בניגוד לחוק הקיים שבו רבנים נבחרים לכהונה בת עשר שנים, רוטמן ומלול מבקשים להותיר את הרב הנבחר בתפקידו עד הגיעו לגיל 75.
הצעת החוק שנפלה רחוקה מאוד ממסורת ישראל, מהדרכת ההלכה ומההיגיון הישר וגורמת לאובדן שארית האמון הציבורי – האפסי ממילא – ברבנות הראשית, שנתפסת כרבנות מטעם. לא מועצת הרבנות הראשית צריכה לבחור לציבור מי יהיו רבניו אלא להפך, הציבור צריך לבחור את מועצת הרבנות הראשית. ואיזה ציבור? כל מי שמצהיר שיקבל את מרותה ואת פסקיה.
הצעת החוק שנפלה מתגלגלת כבר זמן רב. לולא המלחמה היא הייתה אמורה לעלות להצבעה כבר בפתיחת מושב החורף של הכנסת. כבר כשעלתה על הפרק עוררה התנגדות רבה. הרב אליעזר מלמד, למשל, כתב לפני כשנה: "הצעה זו מנוגדת להדרכת התורה שחברי הקהילה הם שצריכים לבחור את רבם. הרב צריך להיות עצמאי, וכל עוד אין מדובר בסנהדרין הגדולה עם סמכויות מלאות, אין לה סמכות לכפות את דעתה על רבני המקומות".
נזכיר כאן גם דברים שכתב שנים לפניו הרב פרופ' שמחה אסף, שופט בהרכבו הראשון של בית המשפט העליון במדינת ישראל. אחייניתו, פרופ' טליה איינהורן, קראה את הדברים בדיוני ועדת החוקה של הכנסת בעניין הרפורמה המשפטית, כשנשמעו שם הטענות שהמשפט העברי מתנגד לכך שהציבור יבחר את שופטיו. איינהורן נטלה ספר שכתב דודהּ בשנת תרפ"ד, לפני מאה שנים בדיוק, "בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד", וציטטה ממנו קטעים הממחישים שלאורך כל הדורות קהילות ישראל בחרו את דייניהן, כמו גם את ראשיהן ורבניהן.
והנה בלשונו של הרב אסף, בעמ' 41 והלאה: "בארצות אירופה לא היו הדיינים מתמנים על ידי מישהו כי אם נבחרים על ידי הקהילות. בקהילות ספרד נבחרו הדיינים בכל שנה ושנה. בכתב הזכויות שנתן פדרו השלישי ליהודי קטלוניה בשנת 1280 נאמר שהוא נותן רשות לכל קהילה וקהילה שתבחר לה בכל שנה ושנה משניים ועד שבעה אנשים שידונו, ורשאים הם להושיב במאסר, לגרש מן העיר, להחרים ולנדות. גם בקהילות פולין, ליטא ורוסיה הלבנה היו הדיינים נבחרים בכל שנה. הנאספים (היו) מטילים לתוך הקלפי פתקאות".
אחרי כל ההסתייגויות, ניכר שהשיטה הועדפה על ידיו כמו על ידי הדורות היהודיים בכלל: "אין ספק שבבחירת הדיינים לזמנים קבועים יש כמה מעלות טובות. והעיקר שעל ידיהן ניתנת האפשרות למצוא את הראויים וההגונים באמת לתפקידם החשוב. ואולם יש בשיטה זו גם קלקול גדול והוא מה שהדיינים תלויים יותר מדי בדעת בוחריהם. ואומנם אחד מגדולי הדור קובל על קצת דיינים 'שדרכם להחניף לכל מי אשר בו תלוי מינוי הדיינים לשנה הבאה'. לשבחם של דייני ישראל ורבניהם צריך להגיד שבדרך כלל – חוץ מיחידים מועטים היוצאים מן הכלל – מילאו את תפקידם ביושר לבב ובמסירות רבה. לא נשאו פנים לתקיפים שבדור כי אם השתדלו תמיד להציל עשוק מיד עושקו ואפילו אם גרמו על ידי זה נזק רב לעצמם, ויש שגם הוכרחו בשביל זה לעזוב את מקומם".
יש דרך אחרת
נראה שלמסורת הדמוקרטית בקהילה היהודית – עד רמת הקלפי – יש יד ורגל בכך שישראל היא מדינה דמוקרטית. אולם באופן הפוך מההיגיון, דווקא כשזה נוגע למוסד הרבנות המסורת הדמוקרטית נזנחה.
ברור למה בש"ס מעוניינים להנציח את שליטתם בממסד הרבני אבל לא ברור מה למפלגת הציונות הדתית ולחוק הזה. היא גם סופגת את כל האש על ניסיונות העברתו, וגם לא תרוויח דבר או כמעט דבר אפילו אם יצליחו להעביר אותו בכנסת. לכל היותר יוכלו בציונות הדתית לגרד פירורי הישגים בהסכמות מתחת לשולחן, אולם כללי המשחק ייקבעו בידי דרעי. הציבור הציוני־דתי הוא הרי זה שחפץ בהשבת הממסד הרבני לימי תפארתו. מה לו ולהעמקת השליטה העסקנית ברבנות?
זה בהחלט מתחבר גם לבחירות לרבנות הראשית, המתמהמהות מאותו הטעם בדיוק – קושי של ש"ס להבטיח רוב למינויים שלה. הגוף הבוחר את הרבנים הראשיים ואת מועצת הרבנות מונה כיום 150 איש: מהם שמונים רבנים (שלושים רבני הערים הגדולות, 14 רבני המועצות המקומיות הגדולות, שני רבנים משתי המועצות האזוריות הגדולות, שמונה רבני היישובים הגדולים, רב השכונה הוותיק בכל אחת מארבע הערים הגדולות. עשרת הדיינים הוותיקים ביותר, הרב הצבאי הראשי וסגנו, עשרה רבנים שימנו הרבנים הראשיים המכהנים), וכן שבעים נבחרי ציבור (25 ראשי הערים הגדולות, ששה ראשי המועצות המקומיות הגדולות, ארבעת ראשי המועצות האזוריות הגדולות, 14 ראשי המועצות הדתיות בערים הגדולות, ארבעת ראשי המועצות הדתיות של המועצות המקומיות הגדולות, שני שרים שתבחר הממשלה, חמישה חברי כנסת שתבחר הכנסת, עשרה אנשי ציבור שימנה השר לשירותי דת).
כשאין קשר ישיר בין חברי הגוף הבוחר למושא הבחירה, זהו מצב מקולקל מראש. הרי לא מדובר בהכרח בשומרי מצוות, ובמקרים רבים אלה גורמים שעמדתם מנוגדת לזו של הציבור. הדבר מוביל לרוב לכך שלא נבחרות למשרה הרמה הזו דמויות מופת מעוררות השראה, לא הרבנים הגדולים אלא מקורבים לצלחת ומי שמקושרים במקומות הנכונים.
הפתרון אינו מסובך – לחזור לקלפי שנהגה בקהילות ישראל לאורך הדורות. קלפיות מסוג כזה או אחר יפוזרו ברחבי ישראל. בכניסה לקלפי יצטרך הבוחר להצהיר שהוא רואה עצמו מחויב לפסקי הרבנות הראשית, שבא כוחה הוא רב הרשות המקומית. אז יוכל להיכנס ולבחור את הרב המועדף בעיניו לשמש רב עיר ולבחור את הרבנים שהוא מעוניין שישמשו במועצת הרבנות הראשית. מועצת הרבנות תורחב ותמנה לא 15 רבנים כהיום אלא 71 – מספר בעל משמעות ביהדות. 35 חברי מועצה יהיו רבני 35 הערים הגדולות בישראל ו־36 הנותרים יהיו רבנים שאינם נושאים במשרה ציבורית בהכרח.
לרבנות לא יוקנו סמכויות מעבר לאלו שכבר מוקנות לה היום, אבל היא תחויב להביע את עמדתה בכל נושא שעל הפרק – לאו דווקא בענייני כשרות ונישואין שבתחומה – ולפסוק בשאלות שיועלו בידי הציבור. 71 הנבחרים למועצת הרבנות יבחרו מתוכם את שני הרבנים הראשיים. בשלב מתקדם יותר אפשר יהיה להפוך את מועצת הרבנות הראשית למעין בית עליון בדומה לבית הלורדים הבריטי. עיקר משמעותו של הגוף הזה תהיה בהשראה שהוא יעניק לעם ישראל, לאו דווקא בסמכויות מעשיות.
לפני שבועיים צוטטו כאן קטעים נבחרים מספרו של הרב יהודה לייב מימון, שר הדתות הראשון של ישראל ומחותמי מגילת העצמאות, "חידוש הסנהדרין במדינתנו המתחדשת", שיצא לאור ב־1951. נראה שחשוב לשוב ולצטט כמה משפטים מהספר: "רבים מן הרבנים מורגל בפיהם לומר כי עדיין לא הוכשר הדור, ורבים מבני הדור חוזרים ואומרים כי עדיין לא הוכשרו הרבנים, אבל כאלה כן אלה טועים הם: אם זכה דור זה לקומם מחדש את מדינת ישראל מוכשר הוא ורבניו גם לחדש את מוסד התורה העליון. אשרי מי שיזכה להניח את היסוד לסנהדרין המחודשת בימינו…
"עת לעשות לה' – הגיעה השעה הגדולה וחובה על גדולינו, רבני ארץ ישראל, להתרומם ולחוש את משק כנפי השכינה, את הצו הקורא להם להירתם במרץ לעבודת ההכנה לקראת חידוש הסנהדרין. אם נדע לכוון את הרגע ולא להחמיצנו בהיסוסים ואוזלת יד, נצליח להגביר השפעת יהדות התודה במדינתנו ולשוות לה את דמותה הראויה".
