1 בישיבת הוועדה לבחירת שופטים שנערכה לפני מספר שבועות, ביקשה השרה אורית סטרוק מיושב ראש הוועדה, שר המשפטים יריב לוין, להעלות לדיון את הדרישה להדחת שופט בית המשפט העליון חאלד כבוב. על פי החוק, הצעה להדחת שופט יכולה להגיע מצדו של יו"ר הוועדה, כלומר שר המשפטים, נשיא בית המשפט העליון, או נציב תלונות הציבור על שופטים.
את פרשיית השופט כבוב לא נפרוש כאן, רק נציין שלפחות שלוש תלונות שהוגשו נגדו בשלהי כהונתו של נציב התלונות הפורש, השופט בדימוס אורי שהם, נמצאו מוצדקות. בחלקן אף קבע שהם שהשופט כבוב לא הקפיד על אמירת אמת במענה לתלונות שאותו הגיש לנציב. אולם, על אף הקביעות החמורות שנקבעו בתלונות נגד כבוב, איש מהמוסמכים לפנות לוועדה לבחירת שופטים ולהציע לה להדיח אותו לא עשה זאת.
באותה ישיבה, ביקשה השרה סטרוק מהיו"ר לוין להיות זה אשר מרים את הכפפה, אך זה סירב לבקשתה. לוין הסביר לסטרוק כי על אף הטענות כבדות המשקל, לא ניתן להתעלם מהעובדה שמדינת ישראל נמצאת בתקופת מלחמה, ובתקופה כזו כל מהלך חשוב חייב להיעשות בהסכמה רחבה.
לכן, בזמן כזה לא ראוי שהוא יעלה את ההצעה להדחת השופט כבוב באופן חד צדדי, והדרך הנכונה להעלות את ההצעה היא בהסכמה בינו לבין ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון השופט עוזי פוגלמן. מאחר שהשופט פוגלמן איננו מוכן בשלב זה להעלות את ההצעה להדחת השופט כבוב מטעמו, ההצעה לא תעלה בשלב זה. בכך, למעשה, הבהיר לוין שההתעקשות שלו על כך שכל ההחלטות המתקבלות בוועדה לבחירת שופטים מאז פתיחת המלחמה תתקבלנה רק בהסכמה רחבה, איננה מן השפה ולחוץ. לא רק כשנוח לו ומתאים לו – אלא תמיד.
2 אך מסתבר שיש מי שבעיניהם גישת ההסכמה הרחבה היא לצנינים. לשיטתם, לא ייתכן שלשופטי בית המשפט העליון, בשיתוף נציגי לשכת עורכי הדין ונציגת האופוזיציה, לא תינתן האפשרות לממש את הרוב האוטומטי המוקנה להם בוועדה לבחירת שופטים. העובדה שהמחוקק הפקיד את ראשות הוועדה בידי השר, כך שניתנה בידיו מידה של כוח שמאזנת במעט את הרוב האוטומטי שבו הם מחזיקים, היא בעיניהם תקלה שצריך לתקן. מבחינתם, תפקידו של השר הוא אחד משניים: או תפקיד פקידותי-טכני שכל עניינו הוא הטיפול בצדדים האדמיניסטרטיביים של עבודת הוועדה, או לחילופין מטרד מציק שיש לסלק מהדרך.
האפשרות שלפיה הכוח שנתן המחוקק לשר המשפטים, בכך שהפקיד בידו את ראשות הוועדה, הוא מנגנון מאזן לכוח הרב שניתן לאנשי מערכת המשפט שבתוך הוועדה – אפילו לא עולה על דעתם. הם מעוניינים לשלוט בוועדה לבחירת שופטים שלטון ללא מיצרים, וכל מי שעומד בדרך חייב לזוז הצידה.
3 לוין, חשוב להדגיש, מוכן כבר מזמן למשא ומתן על הסכמה רחבה ליתרת המינויים הנדרשים בוועדה לבחירת שופטים, הסכמה שתמצה את מהלך המינויים הנוכחי. ה"דיל" שאליו שואף לוין אמור לכלול את המינויים התקועים לבית המשפט המחוזי בירושלים, את מינוי המחליפים לשתי שופטות בית המשפט העליון שפרשו ולשופט פוגלמן שיפרוש באוקטובר, וכן מינוי נשיא קבוע לבית המשפט העליון.
בשיחות סגורות לוין מודה שבמסגרת עסקה כזו הוא יהיה חייב לבלוע גם כמה צפרדעים שהוא מאוד לא אוהב. אך לדבריו, ההסכמה הרחבה, על כל המינויים, היא העיקרון החשוב שממנו הוא לא מוכן לסגת, ועליו הוא גם מוכן לשלם מחיר ולספוג ביקורת מבית. בהקשר זה, הוא מזכיר את העובדה שבתחילה לעגו רבים על הצהרתו שיביא לבחירת שופטים בהסכמה לכל הערכאות, אך בפועל מונו בחודשים האחרונים קרוב ל- 150 שופטים ורשמים לבתי המשפט השונים. כולם, עד האחרון שבהם, זכו לתמיכה פה אחד של כל חברי הוועדה לבחירת שופטים. כך שהסכמה היא אפשרית, לדעתו של לוין, אם רק רוצים.
4 אך מתברר שלא כולם רוצים. יש מי שאינם מעוניינים בהסכמה כוללת, ומעדיפים ללכת בדרך הכפייה. לא מעוניינים בהסכמה אלא בניצחון מוחלט. מבחינת שופטי בית המשפט העליון, סוגיית בחירת הנשיא הבא כלל איננה נתונה למשא ומתן ולא יכולה להיות חלק משום "דיל" או הסכמה רחבה. הנשיא הבא יהיה מבחינתם השופט יצחק עמית, גם אם משמעות הדבר היא פיצוץ כל יכולת להגיע להסכמות מכאן והלאה בוועדה לבחירת שופטים.
מערכת המשפט לא מעוניינת בפשרה, אלא בניצחון והכרעה. ומי ששיקפה באופן הברור ביותר את הגישה הזו היא היועצת המשפטית לממשלה בתגובתה שהוגשה אמש לעתירה הדורשת למנות נשיא לבית המשפט העליון. בתגובתה לבג"ץ הציגה היועצת עמדה חד צדדית מוחלטת, כזו שאינה נותנת שום משקל לאיזונים ולבלמים שקבע המחוקק בתוך הוועדה לבחירת שופטים.
למעשה, ביקשה היועצת משופטי בית המשפט העליון להכריע את השר לוין בנוק-אאוט. להפוך אותו מיושב ראש הוועדה לבחירת שופטים לעציץ בתוך הוועדה. נאמנה לגישת מערכת המשפט מאז הכריז השר לוין על הרפורמה: ניצחון מוחלט – בכל מחיר, תוך שימוש גס ובוטה בעוצמה שמערכת המשפט העניקה לעצמה.
5 ספויילר: מערכת המשפט תנצח גם בסיבוב הזה, בדיוק כפי שניצחה בקרב על הרפורמה עם חיסול החוק לצמצום עילת הסבירות. בג"ץ יפסוק שעל שר המשפטים חלה החובה להעלות להצבעה בחירת נשיא לבית המשפט העליון, השופט יצחק עמית אכן ייבחר לנשיא הקבוע, והמערכת שמעולם לא הצטיינה במידת המודעות העצמית שלה תרשום עוד ניצחון.
אבל, זה יהיה ניצחון פירוס. ניצחון כזה יהיה עוד לבנה בחומת חוסר הלגיטימציה של מערכת המשפט בחלקים הולכים וגדלים של הציבור הישראלי. ההבנה שמשהו עמוק מאוד עקום בשיטה הנוכחית תעמיק ותתרחב, והמיאוס של הציבור מהמצב הקיים ילך ויגבר. כוחו המוסדי של בית המשפט העליון הוא עצום, אבל לא בלתי מוגבל. ביום שבו תיגדש הסאה, שום פסיקה חדשנית של בית המשפט העליון, כולל כזו שמאפשרת לו סמכויות בלתי מוגבלות, לא תעמוד לו.
הנשיא שייבחר ככל הנראה, השופט עמית, הוא חסיד שיטת הניצחון המוחלט. בחירתו הצפויה תהיה עוד שלב בדרכו של בית המשפט העליון לעבר האובדן המוחלט של הלגיטימציה ממנה הוא עדיין נהנה.
