דובר צה״ל תא״ל הגרי טען שלא ניתן לחסל את חמאס, משום שחמאס מבוסס על רעיון – ורעיונות מטבעם לא ניתן לחסל.
ראשית, לאורך ההיסטוריה חוסלו רעיונות ואידיאולוגיות פוליטיות, הנה לפניכם מספר דוגמאות בולטות מהמאה העשרים: איטליה הפשיסטית שנכנעה ב-1943 הביאה הלכה למעשה לסוף האידאולוגיה הפשיסטית-האיטלקית במתכונתה ההיסטורית; גרמניה הנאצית שחוסלה צבאית, שלטונית ואידאולוגית ע״י ברה״מ וארה״ב; יפן הקיסרית שמנהיגיה נכנעו בקיץ של 1945; הקומוניזם בברה״מ שחוסל בהדרגה בעקבות התפוררות מבפנים ומבחוץ – שנבעה מכשלים אידיאולוגיים-כלכליים ומהמלחמה הקרה.
שנית, ברמה המחשבתית, רבים מהמצדדים בתפיסה שלא ניתן להשמיד אידאולוגיה סבורים שרעיונות הם בלתי תלויים באדם והם מקיימים חיים עצמאיים. על פי תפיסה פילוסופית זו, רעיון הוא תולדה של מחשבה אבסטרקטית שהוגה האדם. אולם, בשלב מסוים הרעיונות והאידאולוגיה הופכים לנפוצים מאוד עד שרבים בחברה מאמצים עמדות (מגוונות) של הרעיון – כך שהוא מקבל מאין חיים עצמאיים שגם אם הוגיו ויורשיהם ימותו, תומכיו והמוסדות שבהם הוא מופץ יחוסלו – הרעיון ימשיך להתקיים. במובן כזה או אחר, הטוענים כך מניחים שרעיון הוא כמו בני האדם ותהליך ההתרבות: קיומו של תינוק שנולד תלוי בהוריו המספקים לו מזון ושתייה – שאם לא יקבל אותם ימות. לאחר שבגר למד האדם הבוגר לספק לעצמו את צרכיו הבסיסים וקיומו אינו עוד תלוי בהוריו. בשונה מבני האדם, לאידיאולוגיה אין קיום עצמאי. היא תלויה בבני האדם היוצרים אותה, מתאימים אותה למקומות וזמנים שונים. האם ניתן לחשוב על אידיאולוגיה המתקיימת מחוץ לפעילות האנושית? התשובה היא לא, ולכן לא ניתן לחשוב על אידיאולוגיה שלה קיום בלתי-תלוי באדם.
שלישית, וזהו הטיעון הנפוץ ביותר: תמיד יהיו אינדיווידואלים שיאחזו באידיאולוגיה של חמאס – ולא ניתן לחסל את כולם. ברור שיהיו, ותמיד יהיו לאידאולוגיה זו תומכים ברמה כזו או אחרת, ולא ניתן לחסל את כולם. אולם, התשובה לשאלה האם האידיאולוגיה חוסלה מורכבת בהרבה ותלויה בקיומם של מוסדות המייצגים אותה, תומכים בה והכרחיים לקיומה: מפלגה או ארגונים המייצגים את האידאולוגיה, בנקים ותמיכה כספית – שבלעדיהם היא אינה יכולה להתקיים, מנגנוני צדקה וחינוך העוזרים לה לגייס תמיכה, מקשרים ומקרבים אותה לציבור, מידת חוקיותה ואכיפת הפעילות במקום שבו היא פועלת – וזאת לאחר שהוצאה אל מחוץ לחוק.
במערב גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה התרחש תהליך הדה-נאציפיקציה עד שרוב מוחלט של האוכלוסייה הביעה סלידה עמוקה מהאידיאולוגיה הנאצית. היה זה שינוי חברתי, תרבותי, משטרי, חוקי ואידיאולוגי עמוק שעבר על החברה הגרמנית – ומטרתו הייתה לחסל מן היסוד את האידיאולוגיה הנאצית. תהליך זה חייב את בעלות הברית לרצות להשמיד את האידיאולוגיה הנאצית, להוציאה מחוץ לחוק, למנוע כל ניסיון פעילות או התארגנות, לצד אכיפה נוקשה ובנייה של מוסדות אלטרנטיביים של מערכות שלטון, חינוך וחוק. אם ישראל רוצה להשמיד את חמאס עליה לפעול בצורה דומה – ולשלם מחיר גדול בחיי אדם, לצד מחיר כלכלי, חברתי ומשפטי.
לכן, השאלה המשמעותית ביותר העומדת בפניי הדרג המדיני: האם מדינת ישראל מוכנה לשלם את המחיר הכבד שכרוך בחיסול החמאס והאידיאולוגיה שלו? האם החברה הישראלית מוכנה למלחמה באידיאולוגיה ותפיסת עולם כוללת, המושרשת עמוק בתוך אוכלוסייה אזרחית, מוסדות אזרחיים ודתיים וארגוני צדקה שבסבירות גבוהה ידרשו כיבוש ושליטה על האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה? האם ישראל מוכנה למערכה קשה, ארוכה המורכבת יותר ממלחמה צבאית? מערכה שבסבירות גבוהה תדרוש מישראל להיות אחראית לאוכלוסייה אזרחית וצרכיה, מערכה שכדי להצליח בה תידרש ישראל לייצר אלטרנטיבות לחמאס בכל תחומי החיים בהם הארגון פועל, לצד החלופה השלטונית, חלופות בתחומי החינוך וההשכלה, המשפט, הצדקה והאכיפה.
השאלה העומדת בפני ישראל היא אינה האם אפשר לחסל את חמאס. כפי שההיסטוריה מראה, ניתן לחסל את החמאס, לרבות את האידיאולוגיה שלו. השאלה האם מדינת ישראל, החברה הישראלית – וכן, גם הקהילה הבינלאומית – האם כולם מוכנים לשלם את המחיר של חיסול חמאס?
