מתחילת המלחמה וככל שמתחוור כמה כוח אדם חסר לצה"ל מתחדד הפער העצום בין ההזדהות של אחינו החרדים עם החיילים במלחמה בדרום, לבין אי ההתגייסות שלהם בפועל לצה"ל. כיצד ציבור כל כך גדול מבין את הצורך במלחמה בחמאס וכואב באמת על כל חטוף בעזה, על כל חלל במלחמה, ואף על כל תושב בדרום ובצפון שפונה מביתו, אך אינו נותן כתף במאמץ החשוב והקריטי של לחימה בפועל, ואפילו אינו מצהיר על חישוב מסלול מחדש?
לצערי, התשובה קשה אך ברורה, הציבור החרדי אינו צריך לרדת מהארץ כאמירתו המקוממת של הרב יצחק יוסף, הוא מעולם לא עלה לארץ, הוא עדיין חי בחו"ל. הקהילות היהודיות בחו"ל מזדהות עם מאבקנו וכאבנו, אבל אינן חיות כאן איתנו, הן בחרו בחיים אחרים. בודדים יעלו ויתגייסו, ורובם יעזרו מחו"ל, אך איננו מצפים מהם לעזוב את חייהם ברגע לעלות ולהתגייס. כך גם הציבור החרדי מזדהה עם מאבקנו וכאבנו, וכואב על כל חייל שנופל, אבל הוא אינו חי כאן איתנו, החיים במדינת ישראל אינם חלק מחייו. הם יעזרו, יתמכו, יכינו אוכל, ישלחו חבילות, אבל לא מעבר לכך. ההנהגה הפוליטית של הציבור החרדי דאגה כל השנים ליצור חייץ בין הציבור החרדי לבין מדינת ישראל, ומנעה מהם לעלות לארץ. פיזית הם כאן, אבל הם אינם חיים איתנו.
לאורך שנים ההנהגה הפוליטית החרדית יצרה מדינה בתוך מדינה כאשר היא ה"שגרירה" של "המדינה החרדית" בתוך המדינה היהודית, ורוב צרכי הציבור החרדי עוברים דרכה. הם דואגים למשרות: במוסדות החינוך "שלהם", בעיריות "שלהם" ובשירות המדינה במשרדים "שלהם". הם דואגים לתקציבים, להנחות, לפרוייקטי דיור, ולקצבאות ובתמורה הציבור החרדי נשאר בחו"ל, מעמיד מסך, ואינו חלק מהחברה בישראל.
אנחנו, הציבור הנקרא ה"ציונות הדתית" השלמנו עם מציאות זו של מדינה בתוך מדינה כדי להציל את מדינת ישראל, ויצרנו ברית פוליטית עם המפלגות החרדיות לאחר אכזבתנו הרבה מהשמאל ומהימין. לפני כ-30 שנה לא האמנו כשהשמאל הישראלי השליט ביהודה, בשומרון ובעזה את ערפאת, ימ"ש, ומחבלי אש"ף. הופתענו שוב לחלוטין כעשור מאוחר יותר כאשר הימין הישראלי בראשות אריק שרון, מקים ההתנחלויות, גרש את המתיישבים מ"גוש קטיף" כנגד דעתם של הרמטכ"ל וראש השב"כ, ובעקבות כך החלטנו: כדי למנוע קטסטרופות בטחוניות ולאומיות, אנחנו חייבים שותף אסטרטגי, שותף שהציבור שלו אינו מאמין ברעיונות נאיביים של הסכמי שלום וערבויות בינלאומיות תמורת מסירת חבלי ארץ, שותף המאמין ומקיים את תורת ישראל, גם אם חי במדינה אחרת.
אך כשהגיעה הקטסטרופה לפתחנו, גם השמאל וגם הימין יצאו להילחם על ארצנו, ורק השותף האסטרטגי נשאר בחו"ל, ואף אינו מעלה בדעתו לעלות. המסקנה הציבורית והפוליטית חייבת להיות חדה, השותפים הטבעיים שלנו בעולם המעשה ובפוליטיקה הם אלו שחיים איתנו, עובדים איתנו, משרתים איתנו, ולצערנו הרב, אף נופלים איתנו, גם אם מחלוקות רבות בינינו, ויחד איתם עלינו להרחיב את "גבולות" המדינה כך שגם החרדים יעלו לארצנו, כי הדבר החשוב שלמדנו בשנה האחרונה הוא שהתנאי הבסיסי לתקומת עם ישראל בארצו הוא שותפות של כולנו גם בארנק וגם בחרב.
