בשבועות הראשונים למלחמה, כשקצב ההתגייסות למילואים עמד על 120 אחוזים, קצב ההצטיידות של צה"ל היה איטי ולקה בחסר, למשל בכל הנוגע לצורך להאכיל 300 אלף פיות של אנשי מילואים ולספק לכולם תפקידים בשטח.
ההסבר של צה"ל לפיו מדובר בתהליך שלוקח זמן, והמערכת לא יכולה לספק ציוד לכולם תוך ימים ספורים – התקבל בהבנה. גם הנימוק שגרס כי המלחמה החלה והמשימות טרם התבררו, ולכן יהיו חיילים שייפלו בין הכיסאות או שייאלצו להמתין זמן-מה בשטחי היערכות, היה די הגיוני ומתקבל על הדעת.
מה שלא אמור להיות הגיוני ומתקבל על הדעת, הוא שכל אותן טענות נותרו נכונות גם עכשיו, אחרי יותר מ-260 ימי מלחמה. חטיבות מילואים שלמות מדווחות על שלל נקודות תורפה בהיערכות של צה"ל, החל במחסור דרמטי בציוד לוחמה בסיסי – וסטים, רחפנים וזיווד לטנקים – ועד חוסר תכנון של הסד"כ ביחס למשימות, שמביא להקפצה של אלפי אזרחים לשירות מילואים בהתראה של ארבעה ימים, כאילו אין משפחה, עבודה וחיים מעבר לצה"ל, וכאילו לא מדובר באנשים שכבר שירתו בממוצע ארבעה חודשים מאז חודש אוקטובר האחרון. זה משפיע ישירות על האווירה בשטח ועל האנשים שחוזרים ללבוש מדי ב' שוב, כשלא מעט חטיבות מילואים מדווחות על בין 60 ל-80 אחוזי התייצבות.
בתחילת השבוע התהדר צה"ל בקמפיין להוקרת משרתי המילואים, כשמעל 50 רשויות ברחבי הארץ האירו מבנים מרכזיים בצבעים כחול ולבן, כאות הוקרה והערכה לאנשי המילואים, כולל שני מבנים בקריה בלב תל אביב. בנוסף, שלטי חוצות עם הכיתוב "אתם הגיבורים שלנו" נתלו בערים רבות, ביוזמת ענף תכנון כוח אדם מילואים באכ"א.
בימים האחרונים שוחחתי עם עשרות חיילי מילואים. סיפרתי להם על קמפיין ההוקרה שהצבא יזם, והתגובה של כולם ללא יוצא מן הכלל הייתה זהה: "זה לא מעניין. עדיף שאת הכסף ישימו במקום אחר וידאגו לתנאים שלנו, לציוד ולסד"כ, ורק אז שיתלו שלטים ברחוב".
הנה מקצת השאלות שהגיעו אליי רק השבוע: איך לוחם שהיה כבר בתוך עזה במשך ארבעה חודשים, אמור לספר לאשתו ולילדיו שאבא הולך שוב למילואים, למרות שעברו בקושי חודשיים מאז שחזר? מה מפקד פלוגה אמור לענות לחייל שלו ששואל למה שוב דווקא הם, ולא חטיבה אחרת שהשתחררה חודשיים לפניהם והסבב הבא שלה הוא רק באוקטובר? ואם כבר מגייסים אותו לסבב ב', אז למה בהתראה של ארבעה ימים, מעכשיו לעכשיו? איך אפשר בכלל לחזור לעבודה ולהחזיק את המשפחה באי ודאות שהקפצות כאלה מייצרות? וזה בלי לדבר על רמת הציוד הנמוכה שהם פגשו בימ"חים. ממילא את הרחפן הם קנו מכספם האישי ומתרומות שהם השיגו עוד בסבב הראשון, אבל להתחיל לגייס עוד כספים כדי לתקן ולהשלים את הבלאי זה כבר יותר מדי, והרי בצה"ל אמרו להם שאין חוסרים.
אני מאמין לצה"ל. אני חושב שבאמת ובתמים הם מעריכים את משרתי המילואים, רוצים להוקיר אותם וגם להקל מעליהם את העומס המטורף של המלחמה. אך למרות זאת, בכירי הצבא מפספסים כל כך הרבה בדרך, לא מפיקים לקחים, לא נותנים מענה מהיר לציוד בסיסי, ובפועל המילואימניקים מרגישים כל כך לבד במערכה.
