פעם הגיעה לעיר חלם גזירה חדשה של השלטונות: כל איש ידרוך על רגליו שלו, ולא על רגלי אחרים. כי מנהג היה בחלם – מנהג חדש מאוד, שהם החשיבו לעתיק יומין – שהיו נסמכים על רגלי אחרים, ולא הולכים ברגליהם שלהם. עם השנים התרבו הדורכים וכאבו הנדרכים, עד שפסק בית הדין העליון של השלטונות מה שפסק. ותהום כל העיר, ותעל שוועת החלמאים השמיימה.
התכנסו החלמאים והציעו: אולי נלך על הידיים? הגזירה חלה רק על הרגליים, ואם נלך על הידיים נוכל להישען על אחרים כמנהגנו. ואחרים הציעו שאולי יפסיקו ללכת, ובמקום זה יקפצו על רגל אחת. והציעו עוד פלפולים משמחי לב, עד שגילו שהנדרכים עצמם אינם נוטים לשתף פעולה עם הרעיונות הללו, ומגלים אהדה רבה לרעיון שכל אחד יעמוד על רגליו שלו, כפשוטו ולא כמדרשו.
קפץ אחד מזקני חלם ואמר: "ניסע לידידינו מעבר לים, ונבקש ללכת על הרגליים שלהם!" נמנו וגמרו ועשו, אך גילו שאין מספיק אנשים מעבר לים שמוכנים שידרכו עליהם באופן קבוע. ישבו החלמאים נבוכים, עד שהגיע לשם תם אחד, שלא היה מהם. אמר להם התם: "למה לא תקבלו בפשטות את הוראת השלטונות, ותלכו על רגליכם שלכם, כדרך כל הארץ?"
צחקו עליו מאוד, והסבירו לו שבכוח תורתם ותפילתם הם מועילים יותר מאשר ההולכים, ואין להם צורך בכוח הרגליים כלל. שאל אותם התם את השאלות הרגילות, על דברי חז"ל בנוגע לתורה ודרך ארץ, ועל מלחמת מצווה, ועל אנושיות בסיסית, וכו' וכו'.
והשיבו לו אנשי חלם באחד משני לחשים שהיו להם, שלפי אמונתם הייתה להם סגולה מיוחדת לחלץ אותם משאלות שאין להן תשובה: "נו, הגדוילים לא יודעים את זה?!" וגם ניסו לעורר אותו נגד השלטון, ובפרט נגד בית הדין העליון, שגם התם לא כל כך אהב. אבל התם חשב שגם שעון עומד מראה פעמיים ביום את השעה הנכונה, וגם אם הגזירה אינה לגמרי מדויקת וכנראה לא תועיל הרבה, קשה לצאת בתוקף נגד הוראה הגיונית כל כך.
שוב הקשה התם: "אם כך, אם אתם מאמינים שלא צריך כלל השתדלות, ולימוד תורה לבדו מבטיח לכם הגנה ופרנסה ובריאות, למה אתם דואגים וכועסים בגלל גזירות השלטון? הרי גם אם השלטון ימנע מכם קצבאות, התורה תספק לכם הכול, ומה חרי האף הגדול הזה?"
ענו לו החלמאים: "מזרוחניק! כיפה סרוחה! עם הארץ!" (זה היה הלחש השני שהכירו נגד שאלות קשות). והמשיכו בפלפולם.
*לצערי נשמטו כאן כמה דפים מן הסיפור, ולכן אינני יודע מה בדיוק קרה לאחר מכן. אך העמוד האחרון הגיע לידי: בסוף, אחרי לא מעט עמודים והרבה תלאות, התחילו כל החלמאים ללכת על רגליהם. לא הייתה להם ברירה אחרת. לא משום שמישהו כפה עליהם בכוח ללכת, אלא משום שגם להם יש שכל ישר ולב, וגם הם הבינו יום אחד שלשקר אין רגליים, ולבני אדם דווקא יש.
