עשרה נציגים של השבטים נשלחים לתור את הארץ. הם נמנים בשמותיהם, ומשתמע שנבחרו בקפידה. ליהושע, נציגו המובהק של משה במשלחת, ניתנת צידה לדרך: שינוי שמו מהושע ליהושע. השאר נשארים בשמותיהם, ונראה שמשה סבור שחיזוק רוחני מיוחד למנהיג יספיק בפעם הזאת. ואולם מהר מאוד מתברר שמבין שנים־עשר המרגלים, עשרה הם קבוצה מאוחדת בדעותיה, ופירוט השמות לא עזר להם לחשוב עצמאית.
המרגלים השבים באים לפני משה אהרן והעם, ובתחילה נושאים דבריהם אל משה:
וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר… וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ…
בתחילת הפרשה נמנה כל אחד מן האנשים בשמו ובשם אביו, עכשיו רק כלב מוזכר בשמו, ובדעתו העצמאית. הוא מנסה להציל את המצב כשהוא עדיין בשליטה, וכשהדיבור מופנה עדיין אל משה: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה". לעומתו, השאר מדברים בדבוקה אחת, וכולם נגדו: "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ".
מסיבת העיתונאים המצומצמת מתפוצצת, ועכשיו הדברים יוצאים החוצה לתקשורת ואל העם כולו באופן לא מבוקר:
וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא.
המרגלים משיגים את שלהם. כדור השלג לא ניתן לעצירה וההיסטריה פורצת, שלב אחרי שלב. תחילה הבכי הקבוצתי של כולם בלילה: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". אחריו מגיע חיפוש האשמים, וראשונים משה ואהרן: "וַיִּלֹּנוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בשלב זה התלונה אינה קונקרטית, אלא מביעה בדרמטיות משאלת מוות כפולה: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ".
ולמה להסתפק בשליחים הנאמנים, אם אפשר להפנות את התלונה לכתובת האמיתית, הקב"ה: "וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב, נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז". ומיד יוצא המרצע מן השק, וכמיהת הקישואים והאבטיחים מקברות התאווה צצה שוב: "הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה".
אין עם מי לדבר
מתוך הנהי, הבכי והייאוש, צצה מסקנה מעשית המבקשת לסחוף את תנועת המחאה כולה, ולהכריז כי ניסע כולנו לחו"ל: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". משה ואהרן נופלים על פניהם, ויהושע וכלב קורעים את בגדיהם, אך מנסים בכל זאת בניסיון נואש להשמיע דעה אחרת, לטעון שלא רק ש"טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד", אלא גם ששאלת רצון ה' ובחירתו היא העיקר: "אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ…".
לדבריהם משתרבבת גם אזהרה, שמבהירה אולי מדוע הם מוצאים לנכון לקרוע את בגדיהם: "אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ". אבל מאוחר מדי, אין עם מי לדבר. העם הוא המון מוסת ואלים, מגיב להאשמה הרמוזה: "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים".
זה הרגע שבו הקב"ה אומר למשה "איני יכול עוד". ואם לדייק: איני רוצה. צודקים כלב ויהושע. התנאי לכול הוא "אם חפץ ה' בנו". הברית היא דו־צדדית, וה' מבהיר שאינו רוצה במי שהפרו אותה ואת האמון, ופועלים בכפיות־טובה זועקת. במקום עם כפויי הטובה, יקום עם חדש שייוולד ממשה.
משה מתנגד בכל כוחו ומצביע על תגובתם של מצרים ושאר העמים, שיאמרו שאת כל הנפלאות עשה ה' לבני ישראל, אך להביא אותם לארץ אינו מסוגל, ולכן העדיף להמיתם במדבר. האומנם הקב"ה זקוק לטיעונים של "מה יגידו"? האם הוא זקוק למשה שיזכיר לו שהוא רחום וחנון?
פתאום קם עם
התהליך המוצע לא חדש. מבני אדם נבחר שת, אחר כך נח, ומבניו שם. מבני אברהם – רק יצחק, ומיצחק – יעקב, ואז בני ישראל כולם. כל עוד מדובר בקבוצה קטנה יחסית, ניתן לשמור עליה כקבוצה מובחרת וראויה. אחר כך מתחילה דינמיקה ידועה מראש: יש אספסוף. בתחילה נדמה שקולם הוא קול של מעטים. האספסוף מתאווה תאווה, האחרים לא. לאט לאט העם כולו נדמה כאספסוף. שבט אחד בלבד לא חוטא בעגל, אבל פרשת קורח מוכיחה שגם בלוויים פשה הנגע.
אולי לכך כיוונו חז"ל בפירושם המצמרר שלפיו רק חמישית מן העם יצאו ממצרים, ואילו השאר מתו במכת חושך. מכת החושך והעיוורון מכה שנית. האנשים נדבקים בייאוש ובאובדן האמונה של הבן הרשע, הרואה עצמו מחוץ לתמונה ולברית, וממילא "אילו היה שם לא היה נגאל". האומנם הפתרון הוא לחזור לתהליך הברירה של ימי האבות? להשאיר את משה לבדו?
על כך טוען משה בפני הקב"ה: אנו מצויים עכשיו בשלב אחר, אנחנו כבר לא בדינמיקה של יחידים ומשפחה. יש כאן עם ושמך נקרא עליהם, ולא רק על יחידים מתוכם. אולי משה מסיק כאן מסקנות מטעותו שלו: לא רק יהושע היה זקוק לשם ה' בשמו, אלא המרגלים כולם. לא רק היחיד, אלא הקבוצה.
נכון, נדמה שבכל דור ודור קמות עלינו מכת חושך וסכנת ההפיכה לאספסוף כפוי טובה, אבל משה מבקש הפעם מהקב"ה: "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר". בזהירות אציע שהכוח כאן הוא הכוח להמשיך להאמין בעם ישראל ובפוטנציאל שלו. מי שכפרו בטובת הארץ לא יוכלו להיכנס אליה בגופם, אבל דור חדש יקום ויצליח.
במבט של ייאוש אפשר לראות את הדינמיקה השלילית שבפרשה משתחזרת שוב ושוב בקורות עמנו, אבל מתוך אותה פרשה ממש אפשר לראות איך פעם אחר פעם קם דור שלא נגוע בייאושי ועיוותי אבותיו, ומסוגל לעלות ולרשת את הארץ כשאלוקיו עימו ובלבבו.
