לצופה מן הצד נדמה כי הסוגיה המרכזית שמטרידה בחודשים האחרונים חלקים מסוימים בציונות הדתית היא גיוס חרדים. חיילים נהרגים במלחמה שלא נגמרת בעזה; הצפון בוער וריק מיושביו; אין הנהגה לא בימין ולא בשמאל ואיש הישר בעיניו יעשה, אך לפי אותם חוגים, הדבר החשוב, הדחוף והחיוני ביותר הוא לגייס את החרדים. וברוח הימים הללו יש להוסיף: "עכשיו!".
איש אינו חושב שגיוס חרדים יציל את מצב המדינה או יקל את נטל המילואים. אפילו בהנחה שתקום עכשיו חטיבה חרדית לוחמת שלמה, עד שתסתיים ההכשרה שלה כולנו מקווים כי המילואימניקים ישובו כבר לביתם. אם המטרה הייתה להקל מעל המילואימניקים את משאם הכבד, היה הגיוני בהרבה להפנות את המאמצים לגיוס לוחמים שכבר קיבלו הכשרה אך לא נקראו לשירות; לפי נתונים שפורסמו, יש עשרות אלפים כאלו.
נראה אפוא שהנושא האמיתי איננו הצורך הממשי בתחלופה ללוחמים התשושים שהותירו מאחור אישה, ילדים וחיים שלמים, אלא הכתף הקרה שמגיש הציבור החרדי לקורבן העצום של הלוחמים. הסוגיה היא עקרונית: כיצד ייתכן שלחרדים לא איכפת? כיצד ציבור כה גדול וקרוב ממשיך את חייו כרגיל בזמן שאחיו נהרגים בקרב, משפחות מילואימניקים קורסות תחת הנטל, והמדינה כולה עולה באש? כיצד הם יכולים להיות כל כך אדישים?
טענה אמיתית זו נוקבת עד תהום ועולה עד רקיע. למרות זאת, בשורות הבאות אבקש לטעון כי הציונות הדתית טועה בכיוון שבו היא מחפשת את הפתרון. היא שבויה בקונספציה, כפי שאומרים היום. הקונספציה של "השתלבות במדינת ישראל".
מצילים מן הארי
לציונות הדתית וליהדות החרדית ויכוח עתיק יומין. ויכוח זה אינו נסוב על הפרשנות למימרות כמו "תורה מגנא ומצלא" ו"רבנן לא צריכי נטירותא", כפי שאפשר להתרשם מעלוני השבת של המגזר. הוויכוח הוא על היחס לציונות ולמדינת ישראל.
הציונות הדתית בחרה להזדהות עם הציונות ובהמשך עם מדינת ישראל, למרות חילוניותן של השתיים. החרדים סירבו לכך. חרדים לא מתגייסים משום שהם אינם רוצים לקחת חלק במדינה; הם מסרבים להיות אזרחים. דברים פשוטים אלו נאמרים בפירוש ובריש גלי שוב ושוב. העיתון יתד נאמן לא מחמיץ אף הזדמנות להזכיר לקוראיו ש"איננו אזרחים של מדינת ישראל, שהריבון בה הוא המדינה החילונית. אנו אזרחים של ארץ ישראל, שהריבון בה הוא הקדוש ברוך הוא".
מדוע אפוא חרדים רבים מצביעים בבחירות ולוקחים תקציבים מהמדינה? גם זאת דואג יתד נאמן להסביר לקוראיו. הם "מצילים מן הארי ומן הדוב". המדינה החילונית אינה לגיטימית, אולם בפועל היא בעלת הכוח כאן. החרדים שמצביעים בבחירות מסכימים לקחת חלק במשחק לא משום שהם מקבלים את לגיטימיות השלטונות, אלא כי זו הדרך הטובה ביותר מבחינתם לחלץ את עצמם מן המדינה.
כלפי חוץ החרדים אומרים כמובן כל מיני דברים אחרים. ח"כ גפני הרי לא יכול להצהיר מעל במת הכנסת: "אני כופר במדינה ונמצא כאן רק במשימת הישרדות". במקום זאת הוא אומר שהתורה מגינה על עם ישראל. זו הדרך של החרדים לבטא את אמונתם כי המסורת היהודית נשמרת בזכות דבקותם בתורה ובדלנותם, ובלעדי הקרבתם העם היהודי היה נעלם. מותר כמובן להתעצבן על כך שהם חושבים שהם שומרים על היהדות, אך חשוב להכיר את העמדה שלהם.
הציונות הדתית, מנגד, גורסת אחרת. דעתה אינה נוחה מחילוניות המדינה, ואולם היא קיבלה בברכה את הרעיון של מדינה יהודית, גם במחיר החילוניות. היא שמחה לקחת חלק באזרחות ורואה בכך מצווה חשובה, אף שהריבון במדינת ישראל אינו הקב"ה אלא העם, והסמכות השיפוטית אינה נתונה לגדולי התורה אלא לשופטים הליברלים של בית המשפט העליון.
מה שבן־גוריון הבין
אפשר לקבל את התנגדות החרדים למדינה ואפשר לגנות אותם על כך. אולם כך או כך, עלינו לשאול: כיצד הסכימה מדינת ישראל לסבול את החרדים בתוכה? מדוע היא אפשרה לקבוצה שאיננה רואה בעצמה חלק מהאזרחות לקבל ייצוג בכנסת, משל הדמוקרטיה אינה אלא העמדת פנים? מדוע הסכימה לפטור את החרדים מגיוס ולממן, גם אם באופן חלקי, את מוסדות הלימוד שלהם, למרות החינוך האנטי־מדינתי המובהק והמוצהר שלהם?
לא זו בלבד שבן־גוריון העניק להם פטור (ועוד במלחמת העצמאות, שהייתה קריטית לקיום היישוב היהודי הרבה יותר מהמלחמה הנוכחית) והסכים שיהיה להם זרם חינוכי עצמאי. הוא גם הותיר בידם את השליטה בנישואין וגירושין וקיבל את תנאיהם לגבי שמירת שבת וכשרות במרחב הציבורי. האם בן־גוריון לא ידע שהם מתנגדים למדינה ונוטלים בה חלק רק מתוך כורח מוחלט? מדוע הוא הסכים לכך? מדוע הוא לא עשה כמעשה רבנים ואישי ציבור דתיים־לאומיים בימינו, והכריז קבל עם ועדה כי "אין לנו ברית איתכם"? זה היה חוסך לנו כל־כך הרבה כאב ראש.
בן־גוריון היה פוליטיקאי טוב יותר מאנשי הציונות הדתית, וגם בעל תודעה היסטורית יהודית עמוקה יותר. הוא ידע שהחרדים הם כן חלק מעם ישראל, בין אם יאהב זאת ובין אם לא, ושאם הוא יכריז על הקמת מדינת ישראל בלעדיהם, הסיפור לא ייראה טוב. הוא ידע שהוא צריך את החרדים. הם אמנם מיעוט, ובאותם ימים הם היו מיעוט קטן עוד יותר, אך הם מחזיקים בידם סיפור היסטורי עתיק יומין. הם מחזיקים בטענה על התורה, על שמירת המסורת היהודית העתיקה.
בן־גוריון ידע להצהיר בפומפוזיות שהחרדיות היא "המצאה מודרנית", "עיוות של היהדות", "הרפורמה הגדולה ביותר מאז חורבן הבית" וכדומה. אולם הוא הבין היטב שכל האמירות הללו אינן מבטלות את טענת החרדים. הוא ידע שבעיני העם, כמו גם בעיני העולם כולו, החרדים כן מייצגים את היהדות המסורתית. גם אם הוא יצעק עד שגרונו ייחר, שחייל צה"ל הוא הרבה יותר יהודי מאברך שרכון כל היום על הגמרא ואומר שהוא מגן על ישראל בלימודו ובתפילתו – העולם לא יאמין לו. אם אותם לומדי תורה יישארו מחוץ לתחום, מחוץ למדינת ישראל, הוא יתקשה לומר שישראל היא "מדינת היהודים", שלא לומר "מדינה יהודית".
בן־גוריון הבין שאם הוא רוצה שמדינת ישראל תהיה מדינת היהודים ולא מדינת מפא"י, הוא חייב את החרדים בפנים. הוא הבין שיש לו ברית איתם ושהם חלק חשוב מהעם, אף שהם דוחים את המדינה ומסרבים לקחת בה חלק גם בשעתה הקשה ביותר.
ערעורים מבפנים
מה שהיה לא יהיה. החרדים לא יכולים להמשיך לשבת בצד ולחיות במדינה, בלי לקחת חלק בהגנתה ובכלכלתה. אני מסכים לכך בכל לב, ויחד איתי חרדים רבים מאוד. השאלה הגדולה היא: מה הדרך לכך? הדרך של הציונות הדתית הישנה, או דרך אחרת?
הציונות הדתית האמינה בשיתוף פעולה עם המדינה החילונית. היא קיבלה את מרותה בחפץ לב, ותמיד הייתה הראשונה להתייצב לכל דבר שבאזרחות. היא חינכה את בניה שהם צריכים לעבוד את המדינה באותו להט דתי של עבודת ה': להתגייס למסלולים הקרביים ביותר, למלא את פקודת מפקדיהם בהתלהבות פנימית ובשקיקה, ולעמוד בטקסים החילוניים של המדינה באימה ויראה של "כל נדרי".
היא עבדה את המדינה בכניעה ובהתבטלות, והוכיחה את רעותה החרדית על חילול הקודש בבוז למדינה.
ואז הגיע אוסלו.
ואז הגיעה ההתנתקות.
ואז הגיעה הרפורמה המשפטית.
אגרוף לבטן. בעיטה לצלעות. סנוקרת בפרצוף.
משהו התחיל לזוז. כל מכה כזו ערערה עוד קצת את האמונה בדרך הציונית־דתית. קולות חדשים התחילו להישמע ולערער על קדושת המדינה. הללו הבינו שגם אם המדינה נחוצה, הדרך הציונית־דתית הישנה אינה בהכרח הדרך.
ואכן, הציונות הדתית של היום אינה הציונות הדתית של אז. פלג לא מבוטל מהציונות הדתית מבין היום היטב שצריך לערוך רוויזיה להנחות היסוד של הציונות הדתית הישנה. הוא מבין כי ייתכן שישנה מידה של אמת בטענות החרדים, וכי השותפות המלאה עם המדינה החילונית היא אכן בעייתית. הרב יוסף קלנר, שאיש לא יחשוד בו כי הוא ממעיט מנחיצות הצבא, אמר שבמצב הנוכחי הוא יכול להבין מדוע חרדים לא מתגייסים. מכיוון אחר של המתרס, בטירונות שלב ב' חלקתי חדר עם תלמידי ישיבה מיצהר. הבוז שלהם כלפי המדינה החילונית היה גדול משל החרדים בקבוצה.
ואולם לצד אלו שהשתחררו מהקונספציה, חלקים לא מבוטלים מהציונות הדתית עדיין שבויים בה. כל המכות שהם קיבלו לא ערערו אצלם את האמונה בקדושת המדינה החילונית. הם דומים לאנשים המצויים על סיפונה של ספינה טרופה ונאחזים בכל כוחם במעקה. הללו רואים את חבריהם שנמלטו מהספינה, ובמקום לקום ולעשות כמוהם, הם מפנים את כל האנרגיה שלהם לצעוק כלפיהם "בוגדים!", "אינכם חלק מאיתנו!", "אתם אשמים בכך שאנחנו טובעים!"
אז מה כן צריך לעשות כדי להביא לגיוס חרדים? בשבוע שעבר, חשבון הטוויטר "תורת לחימה", המזוהה עם הקו היצהרניקי, פרסם ציוץ קצר: "אם דתיים ליברלים היו נלחמים על מינוי קצינים עם תודעה יהודית לרמטכ"לות וניקוי אורוות במערכת הבטחון כמו שהם נלחמים בחרדים, היינו עכשיו גם עם הישגים צבאיים, גם עם פחות נפגעי טרור וגם עם יותר חיילים חרדים". לא הייתי יכול לומר את זה טוב יותר.
ההנהגה החרדית הישנה לא תשתנה כל כך מהר. היא שבויה בקונספציה משלה, כאילו אפשר להמשיך בדרך החרדית עד בוא הגואל. אבל כבר היום, הציבור מצביע ברגליים. חרדים רבים מבינים שזו המדינה שלהם, שהם חיים כאן והם חייבים להיות חלק. ככל שהמדינה תאיים עליהם פחות, הם ייקחו בה חלק רב יותר, בין אם ההנהגה תרצה ובין אם לא. אם אדם כמו אלוף דוד זיני היה הרמטכ"ל, כמה חרדים היו מאמינים לקיצונים שאומרים שצה"ל הוא צבא שמד? אבל כשבאותו שבוע של הדיונים על חוק הגיוס מתפרסם כי אהוד ברק ומרב מיכאלי הם שמעצבים את הקצונה הגבוהה בצה"ל, גם חרדים כמוני אומרים: אולי זה לא רעיון כזה טוב להפקיד בידיהם את דור העתיד.
