אחת התחושות הרווחות בציבור הישראלי נוכח המאבקים הפוליטיים הסוערים והרצף הבלתי פוסק של בחירות לכנסת, היא שמשהו פגום ושבור במערכת הפוליטית שלנו. אמנם בפרוץ המלחמה היה נראה שמהבחינה הזו מדינת ישראל עולה על גל חדש, ורבים דיברו על כך ש"לא נחזור לשיח של שישה באוקטובר", אך ככל שהזמן חלף המצב חזר לקדמותו, ורוחות השסע הפנימי של השנה שעברה חזרו להיות דומיננטיות. הימין מאשים את השמאל, השמאל מאשים את הימין, ומוצא אין.
ובכל זאת, יש המבקשים לעצור ולראות מה ניתן לשנות במודל המנהיגותי־פוליטי שלנו. תנועות חברתיות שונות מבקשות לייצר פוליטיקה אחרת המבוססת על אחווה ולא על קיטוב. רבים, מימין ומשמאל גם יחד, מביטים על הניסיונות הללו בציניות ורואים בהם נאיביות של אנשים שאינם מבינים את מהות הפוליטיקה וחושבים שמערכת פוליטית יכולה להתנהל על בסיס סיסמאות של סמינריון בבני עקיבא.
כמי ששותף לתפיסה בדבר הצורך בשינוי עמוק בפוליטיקה שלנו, ומנגד שותף גם לחששותיהם של הספקטיים, ברצוני להצביע במאמר זה על מודל פוליטי ומנהיגותי שונה שכבר פועל כיום בישראל, המאפשר לגשר בין העמדות השונות הללו: המודל של השלטון המקומי.
תחילה אבקש לעמוד על השינויים שחלו לאורך השנים במודל הפוליטי הארצי בישראל, ולהראות כיצד הם הובילו למצב הנוכחי. אתמקד בעיקר בימין הישראלי, שהיה מצוי בשלטון במרבית השנים, אף כי חלק מהבעיות שאצביע עליהן קיימות בעיניי גם בשמאל, אם כי לא תמיד באותה מידה.
משכנוע לשינוע
בספרו "סיפורה של הפוליטיקה הישראלית" עומד עמית סגל היטב על השינוי שחל באסטרטגיה הפוליטית של ראש הממשלה בנימין נתניהו. סגל מסביר כי בעולם של שנות התשעים, המצביע החשוב ביותר היה מה שקרוי "הבוחר החציוני", המצביע שבמרכז. לפי תפיסה זו, מכיוון שהמצביעים שבקצה האידיאולוגי יצביעו בלאו הכי למועמד של הגוש, יש להשקיע את מרב האנרגיה של הקמפיין בשכנוע המצביעים שבאמצע, אלה שמתנדנדים בין הגושים ולא פעם משנים את דעתם בין בחירות לבחירות. לכן, בבחירות 1996 כלל הסלוגן של נתניהו מילה "שמאלנית" כמו שלום ("נתניהו. עושים שלום בטוח") בעוד שפרס ניסה לקרוץ למצביעים הימנים עם סלוגן "ימני" ("ישראל חזקה עם פרס").
הממד הפרקטי של העשייה המקומית והקרבה לשטח מייצרים מודל פוליטי הנוטה לפרגמטיות ולשיתופי פעולה חוצי מגזרים. הדבר דומה לדיווחים של אנשי מילואים על האחדות הנפלאה בין הלוחמים בשטח, בניגוד לקיטוב בין המנהיגים. גם ביחידות הלוחמות יש גיוון אידיאולוגי, אך העשייה הפרקטית של הלחימה מאחדת את החיילים
לפי התיאור של סגל, נתניהו אימץ בהדרגה את התפיסה שהניסיון לרצות את הבוחר החציוני מוטעה, מכיוון שהוא גורם לרבים מהמצביעים האידיאולוגיים להתאכזב ולא ללכת לקלפי, בעוד שההצלחה להעביר מצביעים מגוש לגוש היא מינורית. המסקנה של נתניהו הייתה ש"אין טעם בשכנוע, רק בשינוע", כלשונו של סגל. על הקמפיין להתמקד בשינוע אל הקלפי של התומכים המובהקים, שאותם נהוג לכנות "הבייס", ולא בשכנוע מצביעים מתנדנדים.
כפרשן פוליטי, עמית סגל עוסק בעיקר באסטרטגיות פוליטיות. אך בעיניי השאלה המעניינת יותר היא ההשפעות של השינויים הללו על המדיניות השוטפת של הממשלה והכנסת. כפי שאבקש להראות, גישת "הבייס" לא נעצרה בשלב הקמפיינים, אלא חלחלה עמוק גם למדיניות.
התפיסה הבסיסית במשטר דמוקרטי היא שהלגיטימציה לקבל הכרעות מושתתת על כך שנציגי הרוב פועלים לרווחת כלל הציבור. אין זה מקרה שגם בסיומן של מערכות בחירות סוערות ויצריות נוהג המנצח להכריז את הקלישאה שהוא יהיה "ראש הממשלה של כולם". דומני שנתניהו הבין זאת היטב, אך התפיסה הזה החלה להיות פחות רווחת בקרב שותפיו. המפלגות החרדיות הן מיסודן מפלגות סקטוריאליות הפועלות בעיקר לרווחת המגזר שלהן, ובאופן חלקי ניתן לראות כך גם את מפלגות הציבור הדתי־לאומי, כך שהשינוי חל בעיקר במפלגת השלטון.
קשה להתעלם מהעובדה שרבים משרי הממשלה הובילו בשנה וחצי האחרונות מדיניות סקטוריאלית של תעדוף ה"בייס" שלהם על פני שאר הציבור, לעיתים באופן גלוי ולעיתים באופן פחות מוצהר. הדיבור על תעדוף "ערים ליכודיות" נעשה דומיננטי יותר ויותר, ולאחרונה אף נחשפה בתחקיר "המקור" מדיניות הרמזור של שרת התחבורה, שבמסגרתה מתקיים לכאורה תעדוף של פרויקטים תחבורתיים ברשויות עם תמיכה מובהקת בליכוד או אף בשרה עצמה.
את הדוגמה הרדיקלית ביותר של מדיניות העדפת ה"בייס" ניתן היה לראות בישיבת ממשלה מאוגוסט 2023, שעסקה באלימות בחברה הערבית. בתקשורת פורסם כי השרה גלית דיסטל־אטבריאן טענה בישיבה כי "צריך לדבר לבייס היהודי". כלומר, אם יש למשל מהלך שיביא לצמצום האלימות בחברה הערבית, אבל ה"בייס" היהודי לא יאהב אותו, סביר להניח שדיסטל תתנגד אליו. לפי הדיווחים בתקשורת, נתניהו קטע את דבריה ואמר: "אני לא מדבר עכשיו ל'בייסים', יש דחיפות שאין להתעלם ממנה". נתניהו הציג אפוא את התפיסה הקלאסית והבסיסית של ממשל הפועל למען כלל הציבור, אך נראה שהוא הפך לעמדת מיעוט מול הקו הדומיננטי במפלגתו ובקואליציה שלו.
ייקוב הדין את ההר
שינוי אחר שגרמה אסטרטגיית ה"בייס" הפוליטי היה התחזקות הקו האידיאולוגי בפוליטיקה. כוונתי אינה רק לשינוי בתוכן התפיסות הפוליטיות, אלא בעיקר לשינוי באופן שבו הפוליטיקאים סבורים שצריך וניתן ליישם אותן. בעוד אידיאליסטים הם פשוט אנשים ערכיים, אידיאולוגים הם אנשים הסבורים שיש לממש את תפיסתם הערכית בכל מחיר ובמינימום פשרות. בניגוד לנוהגים לדבר על מגבלות הכוח ולצטט את אמירתו של ביסמרק כי "הפוליטיקה היא אמנות האפשר", פוליטיקאים אידיאולוגים נוטים להדגיש כי יש לפעול למען מה שנכון וצודק, בבחינת ייקוב הדין את ההר.
כך, למשל, בתקופת המאבק על הרפורמה המשפטית פורסם בפייסבוק פוסט של אדם מחוגי הימין האידיאולוגי שהסביר כי הוא מכיר במחירים הכבדים של העברת הרפורמה מבחינה חברתית, כלכלית ומדינית, אך סבור שאין לסגת ממנה מכיוון שהיא משקפת את המדיניות הראויה מבחינה אידיאולוגית. האמירות של פוליטיקאים מהימין הדתי בדבר מניעת כניסה לבתי כנסת של אנשים השותפים לממשלת השינוי, או הבעת זלזול מופגן בחששות של מתנגדי הרפורמה המשפטית, מבטאות גם הן את התחזקות המגמות האידיאולוגיות בפוליטיקה. לפי תפיסה זו, אם הקמת ממשלת השינוי הייתה מהלך מוטעה, כיצד ניתן לאפשר לחבריה להיכנס לבית הכנסת? מי שסבור אחרת מוצג כפשרן שאינו מוכן להילחם באמת על תפיסת עולמו.
אידיאולוגים גם נוטים פחות לשיתופי פעולה עם יריבים פוליטיים. חבר העובד בארגון לובי פוליטי סיפר לי לאחרונה בצער כיצד בניגוד לעבר, כיום הוא כמעט לא מצליח לייצר בכנסת שיתופי פעולה חוצי מחנות.
במצב דברים זה, פסגת השאיפות הפכה להיות ממשלה צרה של 61 מנדטים, שזכתה לכינוי "ימין על מלא". עבור הפוליטיקאים האידיאולוגים זוהי ממשלת חלומות, מכיוון שבה הם יוכלו לכאורה לממש את האידיאולוגיה שלהם בטהרתה. עבור הסקטוריאליים, היתרון בממשלה כזאת הוא בכך שיש פחות קבוצות שצריך לחלק להם נתח מהמשאבים הממשלתיים, וכך ניתן להגדיל את הנתחים שמקבל ה"בייס". מולם עומדים מצביעי המחנה הנגדי החשים שהממשלה אינה פועלת עבורם, ואפילו אינה מתיימרת לעשות זאת.
קואליציה נרחבת בירושלים
המודל הפוליטי של השלטון המקומי בישראל מהווה אנטיתזה חריפה למודל הפוליטי הארצי כפי שתואר כאן. בשנת 2018 נערכו בירושלים בחירות סוערות, ולסיבוב השני העפילו שני מועמדים: משה ליאון ועופר ברקוביץ. ליאון, שניצח את הבחירות בפער זעום כאשר זכה לכ־50.8% מהקולות, נתמך בעיקר על ידי הציבור החרדי, שאליו הצטרפו גם המפלגות הדתיות־לאומיות ורבים מחברי הכנסת של הליכוד, בעוד שברקוביץ זוהה כנציג המחנה הפלורליסטי־ליברלי.
ניתן לשער שבסביבת ליאון נמצאו לאחר הבחירות מי שיעצו לו להקים קואליציה צרה יחסית, המבוססת בעיקר על תומכיו מהרשימות החרדיות והדתיות־לאומיות, תוך מקסום הפניית המשאבים העירוניים לקבוצות אלו. הרי המתנגדים בלאו הכי לא יתמכו במועמד של הציבור החרדי, אז מדוע בכלל לנסות לרצות אותם? "רווח" פוליטי נוסף מהתנהלות כזו הוא עזיבה פוטנציאלית של רבים מהציבור הליברלי את העיר, כלומר צמצום כוחו הפוליטי של המחנה הנגדי.
אלא שליאון פעל בדרך ההפוכה. הוא הקים קואליציה רחבה מאוד, והנהיג מדיניות של ניסיון לפשר ככל הניתן בין הקבוצות השונות בעיר. את הבחירות המקומיות האחרונות, שנערכו בפברואר, ניצח ליאון בהליכה. הסלוגן שלו היה "היחיד שדואג לכולם", ההפך המוחלט מהתפיסה שהתרגלנו אליה בזירה הארצית, של "היחידים שדואגים לבייס". לאחר הבחירות הוא אף הצליח להקים קואליציה מקיר לקיר, שבה יושבים נציגי הרשימות המקומיות של מפלגות נעם, עוצמה יהודית והחרדים, יחד עם נציגי מרצ, העבודה ויש עתיד.
ראש עיריית בני־ברק לשעבר, ח"כ יעקב אשר, ציין כי "אחד הסודות הגלויים בכנסת הוא שחברי הכנסת הטובים והיעילים ביותר הם בוגרי השלטון המקומי". אבל בהשוואה לפרלמנטים במדינות אחרות, שיעור חברי הכנסת בישראל שהם בעלי רקע פוליטי בשלטון המקומי הוא נמוך, ואף מצוי בירידה לאורך השנים
לקראת הבחירות האחרונות פרסם תושב העיר ד"ר תומר פרסיקו פוסט בפייסבוק, שבו תיאר את החרדה שאחזה בו עם בחירתו של ליאון ב־2018: "הייתי בטוח שליאון יביא איתו עסקנות מפוקפקת, חוסר ענייניות, התעמרות בתושבי העיר הערבים, ומעל הכל כניעה מוחלטת לציבור החרדי. חששתי לעתיד העיר שלי".
ואולם, פרסיקו הודה בכנות שהוא התבדה: "ליאון התגלה כראש עיר מוכשר, רציני, שפיתוח העיר ועתידה נמצאים במרכז תשומת לבו". פרסיקו המשיך ותיאר באופן קולע את התחושות של רבים מהציבור החילוני־ליברלי בעיר: "אני לא מהמחנה הפוליטי של ליאון. אני לא מסכים איתו לגבי הכיוון הכללי שהמדינה אמורה להתקדם אליו, כמו גם לגבי החלטות שונות בירושלים עצמה. אבל כאיש שמאל זה מצב רגיל עבורי. נדיר שאני חי תחת נבחרי ציבור שהצבעתי עבורם. מאידך, ליאון הוא מבחינתי דוגמה למנהיג שאני לא מסכים איתו פוליטית, אבל יש לי אמון שהוא פועל לטובת הכלל, ולא לטובתו האישית או לטובת הבייס בלבד. יש לי אמון שהעיר שלי נמצאת בידיים אמינות שדואגות לה. זה לא מעט בימינו".
ומה קורה בתל־אביב? בשנה האחרונה סערה העיר סביב מאבקי דתיים־חילונים, שהגיעו לשיאם בסערת המחיצה בתפילת יום כיפור. בבחירות האחרונות, לאחר שבאופן טבעי הרשימות החילוניות־ליברליות זכו במרבית המושבים במועצת הרשות המקומית, רבים בעיר ציפו שראש העיר רון חולדאי יקים קואליציה חילונית־ליברלית "על מלא". אלא שלאחר הבחירות פנה חולדאי להקים קואליציה רחבה הכוללת את נציגי המיעוט של הרשימות החרדיות והדתיות־לאומיות, בעוד שכמה מהרשימות החילוניות נותרו מחוץ לקואליציה לעת עתה, לטענתן מכיוון שחולדאי הציע להן הצעות לא אטרקטיביות.
התנהלותו של חולדאי הובילה להפגנות שנערכו מול ביתו, ולביקורת רבה בחוגים ליברליים על כך שהוא משתף פעולה עם ה"משיחיים". עיקר הקצף יצא על כך שחולדאי התעקש על מינויו של נציג הציונות הדתית חיים גורן, שרבים תיארו אותו כ"נציג הגרעינים התורניים", לתפקיד סגן ראש העיר. ברמה הפוליטית אפשר לזהות בעיקר את ההפסדים של חולדאי מהמהלכים הללו, ובפרט מול ההתנגדות של רבים ב"בייס" שלו.
תדמית של בולדוזרים
ההתנהלות של ליאון וחולדאי אינה ייחודית, והיא קרובה להיות הסטנדרט ברשויות המקומיות היהודיות (השלטון המקומי הערבי הוא סיפור מורכב בפני עצמו, שלא כאן המקום לעסוק בו). מרבית ראשי הרשויות שואפים לקואליציות רחבות המכילות קבוצות שונות באוכלוסייה. ועם זאת, הסיפור המרכזי הוא לא מבנה הקואליציה. אני עצמי סבור שהקואליציות בשלטון המקומי דווקא רחבות מדי, ויש לכך גם סיבות מבניות הקשורות לחולשת חברי המועצה והאופוזיציה.
הסיפור המשמעותי הוא שמרבית ראשי הרשויות פועלים במובהק לרווחת כלל הציבור בעיר שלהם. גם כאשר הם מקימים קואליציה צרה, הם כמעט תמיד משתדלים לשקף לקבוצות השונות שהרשות המקומית עובדת עבור כולם. להתרשמותי, הדבר נכון גם ליחסי יהודים־ערבים ברשויות המעורבות, כך שהתושבים הערבים ברשויות אלו מביטים בחיוב על ראשי הרשויות שלהם הרבה יותר מאשר על מפלגות הימין בכנסת. על אף המתיחות הרבה בערים אלו, גם בערים מעורבות "ליכודיות", כמו עכו ולוד, מוקמת בדרך כלל קואליציה משותפת של נציגי הרוב היהודי עם נציגי הרשימות הערביות המקומיות.
המעניין הוא שבניגוד לחששות שהזכרתי בתחילת דבריי, מכך שפוליטיקה מאחדת עשויה להובילה לקיפאון ולחוסר יכולת לקדם מדיניות, דפוס ההתנהלות המאחד של ראשי הרשויות מתקיים בד בבד עם יכולות ביצועיות גבוהות וחוסר חשש מקבלת החלטות. בסקרים שונים שערכתי במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה, מצאתי באופן שיטתי כי הציבור תופס את השלטון המקומי כיעיל ומקצועי הרבה יותר מהממשלה. לראשי רשויות רבים יצאה תדמית חיובית של בולדוזרים, ומקצתם אף אולי כוחניים יתר על המידה.
דפוס ההתנהלות הייחודי של ראשי הרשויות בא לידי ביטוי גם בפעילותם המשותפת, באמצעות מרכז השלטון המקומי ומרכז השלטון האזורי. שני הגופים הללו הובילו בשנה שעברה קו שונה מזה של הממשלה. במרץ 2023, בשיא המאבק על הרפורמה המשפטית, התייצבו בבית הנשיא למעלה מ־100 ראשי רשויות המייצגים כמעט 70% מתושבי ישראל, וקראו להפסקת החקיקה ולפעילות בהידברות. הנאום שנשא בכינוס זה יו"ר מרכז השלטון המקומי וראש עיריית מודיעין, איש הליכוד חיים ביבס, משקף יפה את מודל ההנהגה השונה של השלטון המקומי: "אל מול הפילוג והשסע איתם מתמודדת החברה הישראלית, אנחנו, ראשי השלטון המקומי, נמצאים פה מאוחדים ומלוכדים. לא כי אין בינינו מחלוקות, אבל לכולנו יש מכנה משותף אחד גדול – כולנו פה כדי לשרת את הציבור, את כולם".
השאלה המתבקשת היא, מדוע המודל הפוליטי של השלטון המקומי עובד באופן שונה כל כך? סקטורים שונים המתחרים על משאבים מוגבלים קיימים בישראל במרחב המוניציפלי בדיוק כמו במישור הארצי. הרי בעיר כמו ירושלים, למשל, כל הקצאה קטנה של שטח ציבורי היא בעלת פוטנציאל להפוך למלחמת עולם בין דתיים וחילונים, וכך הדבר גם בערים אחרות. אז מדוע ההתנהלות בשלטון המקומי כה שונה?
פותרי הבעיות
בשנת 2013 פרסם פרופ' בנג'מין ברבר, מדען מדינה אמריקני ויועצם לשעבר של הנשיאים קלינטון ואובמה, ספר שהפך לרב מכר: "אם ראשי ערים היו שולטים בעולם". הספר, שלא תורגם לעברית, הוא שיר הלל לראשי הרשויות. אחת הטענות המרכזיות בו היא שבניגוד לפוליטיקה בזירה הארצית, שנוטה להיות אידיאולוגית, ראשי רשויות הם בעלי אופי פרגמטי וביצועי, "פותרי בעיות", כפי שברבר אוהב לכנות אותם, ו"אידיאולוגים גרועים". בשל כך, לדבריו, הם תמיד נתפסים כסובלניים מדי על ידי המחנה הפוליטי שלהם.
ברבר מזהה את התופעה הזאת כחוצת מדינות, עוצמות אידיאולוגיות ושיטות ממשל עירוניות, וטוען כי מדובר בתופעה אינהרנטית למבנה העירוני־מוניציפלי. "לערים", הוא כותב, "יש מאפיינים חיוניים שגוברים על הגורמים הפוליטיים והאידיאולוגיים הרגילים, שמעצבים ומגבילים פוליטיקה אחרת". וגם: "ראשי ערים מונעים לפעולה מכוח הצרכים העירוניים, יותר מאשר מגורמים הטבועים במערכת החוקתית או הפוליטית אך זרים לעיר".
ברבר מאפיין את התופעה בצורה קולעת למדי, אך איננו מסביר מדוע התופעה הזו אינהרנטית לפוליטיקה העירונית. כדי להסביר זאת אשתמש בדוגמה ששמעתי לפני שנים רבות מהרב יובל שרלו. בכנס שעסק בשיח בין־דתי המליץ הרב שרלו מניסיונו ששיח בין אנשי דת לא יעסוק בשאלות תיאולוגיות כדוגמת תפיסת האלוהות, אלא בשאלות פרקטיות הנוגעות לאורחות החיים הדתיים. הוא טען, ואני מצטט מהזיכרון, שעיסוק בשאלות מופשטות כמו אלוהות ועבודה זרה, יוביל לוויכוח חריף שלא יועיל לאיש. לעומת זאת, עיסוק בשאלות פרקטיות כגון דילמות אתיות שונות והתלבטויות בין דת ומוסר, עשוי להיות מפרה. אף שברור שנושאים אלו קשורים גם הם באופן עמוק לתפיסה התיאולוגית הדתית – כאשר המוקד מוסט להיבטים הפרקטיים, מאמיני הדתות השונות עשויים לגלות כי הם עומדים לא פעם בפני אתגרים דומים, ושיש נושאים שבהם הם יכולים לשתף פעולה מול גורמים אחרים.
זהו לדעתי גם שורש ההבדל בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי. הכנסת והממשלה עוסקות באופן טבעי בשאלות מופשטות ואידיאולוגיות כדוגמת הרפורמה המשפטית, או בהיבטים של תכנון והחלטות מדיניות כלליות. השלטון המקומי, לעומת זאת, הוא מטבעו פרקטי יותר, וממוקד בשאלות יומיומיות: חינוך, רווחה, תברואה, תשתיות וביוב. בניגוד למה שרבים חושבים, לא מדובר רק בשאלות טכניות־מקצועיות, והמטען הערכי־אידיאולוגי משפיע גם על מרבית ההחלטות בשלטון המקומי. ובכל זאת, הממד הפרקטי והקרבה לשטח מייצרים מודל פוליטי הנוטה לפרגמטיות ולשיתופי פעולה חוצי מגזרים.
הדבר דומה לדיווחים של חיילים ואנשי מילואים על האחדות הנפלאה המתגלה בין הלוחמים בשטח, בניגוד לקיטוב השורר בין המנהיגים. גם ביחידות הלוחמות יש כמובן שונות וגיוון אידיאולוגי, אך העשייה הפרקטית של הלחימה מאחדת את הלוחמים סביבה, וגורמת להם להניח בצד את הפערים ביניהם.
שלטון ריכוזי מדי
הבעיה העולה מדברינו היא שאם כוחה של הפוליטיקה המוניציפלית נובע מהיותה מקומית, יהיה קשה לכאורה לייבא את המודל הזה גם למישור הארצי. למרות זאת, אבקש להציע שני כיווני פעולה מרכזיים. הראשון מהווה מעקף של הבעיה באופן אלגנטי: במקום לנסות לתקן את השלטון המרכזי, פשוט נצמצם את כוחו ונעצים את כוחו של השלטון המקומי, שיודע לפתור מתחים חברתיים בצורה טובה יותר.
ראוי לציין גם כי מדדים שונים מלמדים שמדינת ישראל היא אחת המדינות הריכוזיות בעולם המערבי, והדבר מתבטא בכך שתקציב השלטון המקומי בישראל וסמכויותיו מצומצמים, והוא סובל מריבוי פיקוח ורגולציה מצד השלטון המרכזי. ועם זאת, ברור שרפורמה של ביזור אינה מספיקה. גם אם ניצור שלטון מרכזי רזה יותר, הוא עדיין יצטרך להחליט בשאלות אידיאולוגיות הרות גורל, ובראשן שאלות הביטחון הלאומי ומבנה מערכת המשפט.
ההצעה השנייה מבקשת להביא את רוחו של השלטון המקומי לשלטון המרכזי. בנג'מין ברבר מציין בספרו הנזכר כי נציגי ציבור מהשלטון המקומי שעוברים לכהן בשלטון המרכזי נוטים לשמור על התכונות המאפיינות אותן, ובהן הפרגמטיות והיכולת לשתף פעולה. את אותה מגמה אני מזהה גם בישראל. ראש עיריית בני־ברק לשעבר ויו"ר ועדת הפנים כיום, חבר הכנסת יעקב אשר (יהדות התורה), ציין לאחרונה בכנס לכבוד יום השלטון המקומי שנערך בכנסת, כי "אחד מהסודות הגלויים בכנסת הוא שחברי הכנסת הפרקטיים, הטובים והיעילים ביותר, הם בדרך כלל בוגרי השלטון המקומי". חבר הכנסת נאור שירי (יש עתיד), שכיהן בעבר כסגן ראש עיריית הוד־השרון, עמד בדבריו על הפוטנציאל של חברי הכנסת שהגיעו מהשלטון המקומי לצמצם מתחים חברתיים. אבל כמה מחברי הכנסת שלנו בישראל הם אכן בעלי רקע פוליטי בשלטון המקומי?
במחקר שפרסמתי לאחרונה במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה הראיתי כי מספר חברי הכנסת שצמחו בשלטון המקומי נותר יציב למדי מאז 1977 ועד היום, והוא עמד על בין 30 ל־40 בכנסות השונות, כלומר בין רבע לשליש מחברי הכנסת, ובכלל השנים על 28%. לעומת זאת, בשמונה מתוך תשע מדינות מערביות אחרות שנמצאו עליהן נתונים עמד שיעור זה על כ־50% או יותר, ומתוכן נמצאו שלוש מדינות (נורווגיה, פינלנד וצרפת) שבהן שיעור חברי הפרלמנט שגדלו בשלטון המקומי עמד על למעלה מ־75%. כלומר, באופן יחסי יש בישראל מעט מאוד חברי כנסת בעלי רקע פוליטי בשלטון המקומי.
השיעור הנמוך ביותר של חברי כנסת שגדלו בשלטון המקומי בישראל נמצא במפלגות שהם סמן אידיאולוגי בכל מחנה: מרצ משמאל, והמפלגות הדתיות־לאומיות מימין. נתון לא מפתיע, לאור הנטייה לפרגמטיות של אנשי השלטון המקומי. ממצא מובהק נוסף נגע למפלגת הליכוד. משנות השבעים ועד תחילת שנות התשעים עמד שיעור חברי הכנסת של הליכוד שצמחו בשלטון המקומי על למעלה מ־30%, ובהם דמויות בולטות כמו דוד לוי ז"ל ורובי ריבלין. אלא ששיעור זה ירד בהדרגה, ובמרבית הכנסות מאז שנת 2006 הוא נע בין 5% ל־15% בלבד.
השינוי הזה במפלגת השלטון קשור לתהליכים שתיארתי בדבר התעצמות הקו האידיאולוגי והקו הסקטוריאלי, הזרים לעולמו של השלטון המקומי. אין זה מקרה בעיניי שחברי הכנסת המרכזיים בליכוד שביקשו להוביל קו שונה ביחס לאופן קידום הרפורמה המשפטית, היו בעלי הרקורד הארוך ביותר בשלטון המקומי – דוד ביטן ואלי דלל. אך בהיותם מיעוט קטן ולא מוביל בתוך המפלגה, השפעתם הייתה מינורית.
במערכת אקולוגית בריאה מתקיים שיווי משקל הרמוני בין המרכיבים השונים, כך שפגיעה בכל אחד מהם עלולה להפר את המאזן האקולוגי ולגרום לפגיעה במערכת כולה. כך הדבר בעיניי גם במערכת פוליטית, שדרוש בה איזון בין סגנונות פוליטיים שונים. המערכת הפוליטית הישראלית חרגה מהמאזן האקולוגי שלה, ונעה לאורך השנים לכיוונים פחות ופחות פרגמטיים. אחת הדרכים ליצור במערכת איזון מחודש, היא שההנהגה הפוליטית החדשה שתקום בישראל לאחר המלחמה תכלול בתוכה שיעור גבוה של כוחות המגיעים מהשלטון המקומי.
