קלייר קיגן היא סופרת אירית שכותבת בעיקר סיפורים קצרים. חלק מהסיפורים שלה תורגמו לעברית בעבר, והיא נקלטה יפה בארץ. כבר יש כאן קוראים שמחכים לה. "דברים קטנים כאלה", שראה אור באירלנד ב־2021, הוא סיפור ארוך יחסית, ולמעשה נובלה. כשנובלה במיטבה, היא מתגמלת ומספקת כמו רומן שלם, ו"דברים קטנים כאלה" היא בהחלט כזו. מוצדק ולא מפתיע שזה הספר הקצר ביותר שהיה מועמד לפרס בוקר. זה סיפור יפה עלילתית ונעים לקריאה, שמתרחש באירלנד של שנות השמונים, בטרם התפוצצה פרשת מנזרי מגדלנה.
מנזרי מגדלנה היו רשת מנזרים ששימשו גם בתי מחסה לנערות. הופנו אליהם נערות שורדות זנות ואונס, נערות מבתים מתעללים, וגם נערות שנחשבו לפלרטטניות או בעייתיות. הנערות היו למעשה כלואות, וחלקן עברו התעללות מינית, פיזית ונפשית. מכיוון שהיו נשים מוחלשות מראש, אף אחד לא לקח ברצינות תלונות שלהן על הממסד הדתי.
ממדי ועוצמת הסיפור נחשפו במקרה בשנת 1993, כשאיש נדל"ן אירי רכש קרקע ששימשה בעבר כמוסד של מגדלנה ומצא בו 155 קברים לא מסומנים של חוסות. שערורייה ציבורית פרצה, וקולות החוסות לשעבר החלו להישמע. בסרט "האחיות מגדלנה", שכתב וביים פיטר מולאן ב־2002 ומבוסס על דמויות אמיתיות, אחת הנערות, מרגרט, נכלאת במוסד, וכשאחיה מגיע לגיל 18 הוא בא לשחרר אותה. בסצנה בלתי נשכחת היא שואלת אותו: איפה היית עד עכשיו? האח משיב שהיה צריך להתבגר, ומרגרט מטיחה בו: לא התבגרת מספיק מהר.
אין בכלל מה להשוות
בתי המחסה של מגדלנה נוסדו במאה ה־19. לקורא החפוז ייקח זמן להבין שאנחנו בשנות השמונים של המאה הקודמת, שכן אפשר בקלות לחשוב שזה סיפור מהמאה שלפניה. אירלנד של שנות השמונים היא מדינה דתית, חקלאית ושמרנית. יש בה עדיין עיירות חקלאיות ומכרות, והאדם הפשוט שחי בה מפחד מבעלי השררה. הגיבור הוא ביל פרלונג, סוחר פחם, נשוי ואב לבנות. שני דברים מאפיינים את ביל: הוא לוקה במה שנראה כמו אפיזודות חולפות של דיכאון קיומי קל, וכשהוא נחשף לעוולה הוא מתלבט מה הדבר הנכון. אלו שני מאפיינים שיש ביניהם קשר הדוק.
לא מפתיע, כנראה, שבאותה שנה שבה קיגן נולדה באירלנד, נולדה בארצות הברית הסופרת סוזן קיין. סביר להניח שהן לא נפגשו מעולם, אבל הן בכל זאת נשים כותבות בנות אותה תקופה, והן הגיעו מכיוונים ומקומות שונים לאותן מחשבות. קיין מעבירה הרצאות טד על כוחם של האנשים המופנמים ואף הדיכאוניים מעט, ובשני ספריה שתורגמו לעברית, "שקט" ו"מרירות מתוקה", היא קושרת בין חיים מופנמים לתכונות כמו רגישות וחוסן נפשי. מה שאנחנו מגדירים כדיכאון קל, פסימיות או סתם חוסר שמחת חיים, הוא לא פעם פשוט דרך אחרת לחיות, שמביאה איתה עוצמות מסוג אחר.
אפשר להעביר חיים שלמים בלי לנסות להתבונן בהם מהצד, אבל ביל לא מצליח לחמוק. בשעות השקטות שהוא מתעורר בהן, נכפית עליו התבוננות. והתבוננות אחת תוביל להתבוננות אחרת. הוא נחשף לעוולה ורוצה לעשות את הדבר הנכון. זו לא תכונה ייחודית. רוב בני האדם רוצים בכך. אבל הדבר הנכון הוא חמקמק. ברוב המקרים אנחנו מקבלים את החלוקה לטוב ולרע כפי שמספרים לנו אותה, והמעשה המוסרי והאמיץ מתגלה ככזה רק בדיעבד.
קל, בעיקר ליהודים, לנקוב בשם הדבר הנכון האולטימטיבי: מה שעשו חסידי אומות העולם. כולנו יודעים שהדבר הנכון הוא להציל מיעוט נרדף מיד שלטון רשע. זה מעשה גבורה שצרוב בדי־אן־איי היהודי והעולמי, ושכולנו רוצים לחקות. אנחנו רוצים להחביא את הנרדף בעליית הגג שלנו. אבל האמת היא שהאינסטינקט הזה בימינו מחמיץ לרוב את המטרה. אין לו את הדבר המרכזי שהבדיל את חסידי אומות העולם מאנשים אחרים: אלו אנשים שניווטו בערפל מוסרי בזמן אמת, ופעלו בניגוד למה שנחשב נכון בסביבתם ובניגוד לעמדת המילייה הישיר שלהם. הם לא שחזרו מעשי גבורה של היסטוריה אחרת, כי עדיין לא הייתה כזו. הם קמו בעצמם נגד האידיאולוגיה של החברים והמשפחה ותנועת הנוער, ונגד כל מה שחינכו אותם לחשוב שהוא הטוב והערכי.
עם כל הכבוד לפעילותם הטובה של לוחמי צדק מקומיים מכל הסוגים, היא בנויה לא מעט על משחקי נדמה לי. פעילות אמיצה וחתרנית נגד ממסד רשע היא לא באמת אמיצה וחתרנית, כשהממסד לא באמת כזה רשע והסיכון לא באמת קיים, ואתה מוקף באנשים שחושבים בדיוק כמוך. אפשר רק לנחש שבאירלנד של היום כולם רוצים לעזור לפליטות מנזרי מגדלנה. זה רצוי ומוערך, אבל זאת עדיין חוכמת הבדיעבד. בזמן אמת אותם אנשים כנראה היו שותקים. גם אנחנו במקומם היינו שותקים. איך אפשר לדעת? עובדה, אנחנו שותקים עכשיו.
בפברואר השנה מת בבית־שמש ילד בן 13. הקהילה המסוגרת והקיצונית שבה גדל הפגינה נגד נתיחת גופתו, ובעקבות ממצאים של חיידק בדם, הפרקליטות חזרה בה מהדרישה לנתח. המקרה הזה סיפק הצצה נוספת למציאות שקיימת בישראל של היום: בתי ספר לא מפוקחים, שנשלטים על ידי מנהיגי דת ולא אנשי חינוך, ושהילדים שלומדים בהם שקופים, לא מקבלים השכלה מינימלית, נתונים לחסדי קבוצה סגורה. ילדי ערפל, שלכל התערבות לטובתם, מבפנים או מבחוץ, יש מחיר גדול מדי. הסברתם עכשיו בראש למה אין בכלל מה להשוות? אז ככה זה קורה. כולנו רוצים להאמין שנדע לזהות עוולה כשהיא תעמוד מול עינינו. אבל בזמן אמת, כלומר עכשיו, אנחנו יודעים ומצדיקים ושותקים. קשרי דת ושלטון מאפשרים אצלנו מוסדות חינוך דכאניים ממש בימים אלו, ואנחנו לא מתבגרים מספיק מהר.
ילדים של אחרים
האם הוגן לצפות מביל להיות חסיד אומות עולם? האם הוגן לצפות לזה מאיתנו? לא נהרוס כאן את הנובלה כולה ולא נספר מה הייתה ההתלבטות של ביל ומה הוא עשה בסופו של דבר. כי האמת היא שהבחירה שלו היא לא החלק המעניין. כמו בספרים טובים באמת, אין אירוע ספציפי שמכריע את העלילה. הסיפור כולו הוא האירוע. והסיפור הוא: אדם חי את חייו, החיים שבנה בשתי ידיים, והם טובים ומספקים לרוב. מדי פעם נפער חור בתפאורת החיים ומתגלים הפיגומים שמאחוריה. ואז הוא שואל את עצמו: האם אלו חיים מספקים באמת? ומה המשמעות שלהם?
אל המחשבות הטורדניות הללו מצטרפת מודעות לכך שיש אנשים שמזלם התמזל פחות. ביל יודע שזאת לא אשמתו, ושיש מי שמציע להם פתרונות. קל להסתפק בזה. הם הרי לא גוועים ברעב, יש מי שדואג להם רשמית. וכמו שאשתו אומרת, אלו ילדים של אחרים. הילדות שלנו הרי לא תגענה למנזר. הילדים שלנו לא ילמדו במוסד נטול לימודים בסיסיים ופיקוח.
ובמשוואה הזו יש פרמטר נוסף: האינסטינקט של כל יצור חי להגן קודם כול על חיי הגוזלים שלו. אם ביל יחליט שהחיים שהוא חי אינם טובים מספיק, ובעקבות זאת יצא להגנת אחרים, הוא יסכן את חיי בנותיו. ובאירלנד של שנות השמונים מדובר בסיכון אמיתי, לא סיכון מדומיין כמו להתראיין בעיתון נגד עוולה פוטוגנית במדינה דמוקרטית ולקבל תשואות מהמעגל הקרוב, או כמו ללכת להפגנה עם כל המשפחה והחברים. הסיכון של ביל הוא על הפרנסה המיידית, על האוכל שהוא יוכל לספק לבנותיו או לא. יציאה נגד הכנסייה תבטל מיידית את חוזי העבודה שלו איתה. כשאשתו מבקשת שלא יסכן את עתיד הבנות שלהם, זה לא אישום מופרך להתעלם ממנו.
יש בעלילה הקצרה והיפה הזו רגע מזוקק, שהוא כל הסיפור בקליפת אגוז: ביל יושב מול מנהלת המנזר, וכשהוא מרגיש תנודה במאזן הכוחות, הוא מגלה בעצמו דחפים שעד לפני רגע לא היו לו. פתאום הוא נהנה להיות החזק והשולט. זה הסיפור של ביל, וזה הסיפור של העולם. מי שיש לו כוח, ירצה להשתמש בו. הצד החזק יכול לבחור עד כמה להיות נחמד ומנומס אל האחר. הצד החלש תמיד נתון לחסדים. לכן זה לא מספיק טוב להיות בעל העבדים שמתנהג אליהם יפה. בשביל לוותר על הכוח צריך תעצומות נפש של חסיד אומות עולם אמיתי. קל לבחור ברע במיעוטו, קשה לבחור בטוב. כולנו רוצים להיות טובים, אבל למה שדווקא אנחנו נוותר בשביל זה על דברים כמו שלטון או כסף.
אחרון בתי המחסה של מגדלנה נסגר ב־1996. ועדות חקירה הוקמו, הסיפור הפך לפצע בהיסטוריה האירית, אבל בשורה התחתונה החוסות ששרדו לא קיבלו פיצויים וגם לא התנצלות רשמית מטעם הכנסייה. דיונים על התנצלויות ודרישה לקחת אחריות הם מוכרים ולגיטימיים.
בשולי הסיפור היפה, או ליתר דיוק בסבטקסט שלו, קיגן מציעה כאן משהו אחר. הרעיון לא חדש ולא מהפכני אבל ננעץ היטב בלב: האנשים שמרכיבים את המסה ומאפשרים לשלטון לשלוט הם האחראים. הכוח האמיתי נמצא אצלם. ואם בחרו, משיקולים טקטיים, לא להשתמש בו, הם אלו שחייבים לאחרים התנצלות.
דברים קטנים כאלה
קלייר קיגן
מאנגלית: יותם בנשלום
אחוזת בית, 2024, 103 עמ'
