אלכסנדר פופ, מגדולי המשוררים האנגלים במאה ה־18, ידוע עד היום בעיקר בזכות מסותיו בחרוזים, תרגומיו לאיליאדה והאודיסאה, והסאטירות שלו. ה"מסה על האדם" – שנכתבה ב־1730, נדפסה בעילום שם ב־1733 ופורסמה בשמו רק ב־1735 – נחשבה בזמנו ליצירה החשובה ביותר שלו וזכתה להערצת רבים, בהם הפילוסוף עמנואל קאנט.
האופטימיות המאפיינת את ה"מסה על האדם" אינה משקפת את הביוגרפיה האישית של אלכסנדר פופ, שהייתה רצופה תלאות ומאבקים. בשנת הולדתו, 1688, התחולל באנגליה האירוע הידוע בכינוי "המהפכה המהוללת": במהלכו הודח המלך ג'יימס השני על ידי הפרלמנט, ללא שפיכות דמים. במקום ג'יימס, שהיה קתולי, הומלכו בתו מרי ה־2 ובעלה ויליאם ה־3 הפרוטסטנטים. לאירוע זה היו השלכות עמוקות ונרחבות על הממלכה ונתיניה, הן במישור הכללי והן במישור האישי: בעקבות ההפיכה הזאת איבדה הכנסייה הקתולית את רוב נכסיה ואוצרותיה, את הקרקעות ומרבית המבנים שלה, ובעיקר את כוחה הפוליטי ואת מעמדה ככנסייה השלטת. הקתולים הודחו ממעמדם כאליטה השלטונית והחברתית באנגליה, והפרוטסטנטים השתלטו על מקומם.
אחת מתוצאות האירוע הייתה הפיכתה של האוניברסיטה ממוסד בשליטת הכנסייה הקתולית, עם כמרים ונזירים קתולים בצוות ההוראה, למוסד פרוטסטנטי, שאויש על ידי אנשי דת פרוטסטנטיים ותוכנית הלימודים וטקסי הדת שלו הותאמו לגרסה הדתית החדשה. אלכסנדר פופ הנער, שהיה קתולי, לא התקבל לאוניברסיטה ונאלץ לרכוש את מרבית השכלתו בביתו, מפי מורים־נזירים קתוליים, או במסגרות לימוד בלתי־פורמליות ובכוחות עצמו.
דרוש פטרון
בעקבות הלאמת נכסי הכנסייה הקתולית והתרוששות האצולה הקתולית הוותיקה, לא נמצא לפופ פטרון שיוכל לתמוך בו כספית ושיפיץ את יצירותיו, כפי שהיה מקובל באותם ימים. למזלו, ובזכות נחישותו הרבה, כישרונו והשכלתו, הצליח פופ הצעיר להיחלץ מגורל מר של עוני ומחסור, שהיה מנת חלקם של יוצרים חסרי־פטרון אחרים בתחומי השירה, המוזיקה והאמנות בתקופה ההיא. יצירותיו הסאטיריות, ה"מסה על האדם" הפופולרית, ובעיקר התרגומים ליצירות הומֵרוּס ולשירה יוונית בכלל, משכו את קהל הקוראים המשכיל משתי הדתות, ופרנסו אותו בכבוד, אם כי בצניעות.
לצד קשיים אלה סבל אלכסנדר פופ מנעוריו ממחלה ממארת וקשה, אשר עיקמה את עמוד השדרה שלו וגרמה לו קשיי נשימה, כאבי ראש עזים ועוד. גופו הגיבן, הכפוף והמעוות, הותיר אותו נמוך קומה כגמד, ופגע בחיי החברה שלו. פופ נותר כל חייו רווק וערירי, אך הדבר לא פגע באופטימיות המאפיינת את כתיבתו ובחוש ההומור שלו, ולא מנע ממנו את הערכתם וידידותם של רבים מגדולי המחשבה והספרות האנגלים, בלי קשר לדתם. אחד מידידיו הקרובים ביותר היה ג'ונתן סוויפט, מחבר הסאטירה הפוליטית המצליחה "מסעות גוליבר" וספרי ההמשך שלה.
מהכנסותיו מתרגומי האיליאדה והאודיסאה רבי־המכר, רכש פופ חווילה נאה בכפר הולדתו הסמוך ללונדון, וחי בה בנעימים אך בבדידות, בצניעות ובהסתפקות במועט, כפי שמתאר המתרגם צור ארליך בהקדמתו לספר. ואכן, ב"אודה לבדידות" מתאר פופ, בהשלמה כנועה או באירוניה, את חייו במילים אלה:
אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁחֵן וָלֶחֶם/ מוֹצֵא בְּכַר אָבוֹת קָטֹן/ וְהוּא שָׂמֵחַ, עוֹד מֵרֶחֶם,/ בְּחֶלְקָתוֹ./ חוֹלֵב הוּא פָּרָתוֹ בַּבַּיִת/ אֶת צֶמֶר כִּבְשָׂתוֹ לוֹבֵשׁ/ עֵצָיו נוֹתְנִים לוֹ צֵל בַּקַּיִץ/ בַּחֹרֶף אֵשׁ…
מתגלגל על הלשון
באשר לסוגיה הדתית, שהייתה סלע מחלוקת רעיוני, פוליטי וחברתי חשוב ומרכזי כל־כך בזמנו ובארצו של פופ והשפיעה מאוד על חייו, הרגיש פופ עצמו בזמן כתיבת "המסה על האדם", כי "אם הוא כותב על האדם, אל לו להיות תלוי באמונה המשותפת רק לחלק מבני האדם, הנצרות". ואכן, מדגיש ארליך במבוא שלו, "היצירה חפה מדוקטרינות נוצריות… והמשנה ההומניסטית והענווה האנושית שהיא מעלה על נס, ומוסר המידות הטובות… הולמים כל אמונת־ייחוד. היהודי, בפרט היהודי המאמין הרציונליסט, יכול להרגיש בה בבית… המסה… מציגה אל בורא ומתכנן, אך היא גם רואה באלוהות את נשמת כל הדברים המפעמת בכל רכיב בטבע…" (מבוא, עמ' 12-13).
בחלקו השני של המבוא הארוך ל"מסה" מסכם ומבהיר המתרגם את תוכן פרקיה כסדרם. אך לפני כן, הקדמה קצרה: המסה של פופ, במקור או בתרגום, פונה בימינו בעיקר אל מי שמתעניין בתולדות השירה האנגלית, או בהיסטוריה של הנאורות במאות ה־17־18. אבל עבור הקורא הישראלי שניגש אל המסה להנאתו, נראה שעיקר המשיכה הגלומה ביצירה זו בתרגומה לעברית נובע דווקא מן התרגום שלה לעברית. מותר להניח, גם מבלי לקרוא את ה"מסה" במקורהּ, שרוח ההומור, השנינות ואפילו הציניות ששורים בשפע על התרגום, מצויים באותה מידה גם במקור. עם זאת, הודות לאיכותו הספרותית ולרוחו המענגת של התרגום, מותר להתייחס אל "הנוסח העברי" של ה"מסה" כאל יצירה שעומדת בפני עצמה, יצירת ספרות עברית. המתרגם שמר על המקצב ועל המוזיקליות של הטקסט, והתרגום החדש "מתנגן" ומתחרז בקלילות, ומתגלגל על הלשון בטבעיות רבה ובחן.
ארליך עושה שימוש חופשי בכל אוצרות הלשון שלנו, המדוברת והכתובה מכל הדורות, ויונק ממגוון מקורותיה. התערובת הבלתי־צפויה הזאת, משעשעת ומעלה חיוך על שפתי הקורא. למשל: "מַדּוּעַ אֵין עֵין־מִיקְרוֹסְקוֹפּ לְבֶן אָדָם? עִזְבוּ,/ הֲרֵי הַטַּעַם מִתְבַּקֵּשׁ: אָדָם אֵינֶנּוּ זְבוּב" (עמ' 48). או: "חֶלְקִיקֵי חִישָׁה יְחַלְחֲלוּ בְּכוֹחַ חוֹחַ לַמּוֹחַ" (שם). אפילו מי שאינו הוגה את החי"ת בהגייה תימנית־גרונית, ירגיש שמסלסלים לו כאן סלסול מאתגר־חֵך… כך גם משעשעים השימוש הסלנגי במילה "עִזבו", או במילה מיקרוסקופ, שבוודאי לא נקרא כך במקור, וגם הקריצה למטבע לשון סלנגי עכשווי בצמד הזה: "חוּש מִשּׁוּשׁוֹ שֶׁל עַכָּבִישׁ מַרְגִּישׁ בְּכָל בִּקּוּר/ וְלוּא קַלִּיל בָּרֶשֶׁת – כִּי חַיָּיו הֵם עַל הַקּוּר…" (על הקצה? על הקשקש?).
בקצרה: לא חייבים להתאמץ בעבודת־מוח מיוזעת ולהתעמק ברעיונות הנשגבים של פופ; מותר גם לקרוא את "פופ־בגרסת־צור" וליהנות! מצד אחר, דווקא בקריאה קשובה ואיטית יזכה הקורא להתענג על האופן שבו פופ מנסח מחדש רעיונות ישנים בנושאים חובקי עולם: הבריאה, מדרג הברואים (ד"ש מהכוזרי), היחסים החברתיים והאדם בסביבתו – רעיונות שאפילו הם ישָנים, מנוסחים כאן בחן ורעננות ונדמים כחדשים.
האל ברא עולם מושלם
ארבע איגרות למסה. איגרת ראשונה – האדם והיקום: התבוננות האדם על היקום הסובב אותו מביאה אותו להכרה שהאל ברא עולם מושלם, "הַטּוֹב בַּעוֹלָמוֹת שֶׁבְּאֶפְשָׁר". יש ייעוד לכל אחד ממעשי האל ומיצירותיו, והאדם הוא חלק מִשָלֵם, חוליה במדרג שעולה מן הדומם אל הצומח, החי, האדם – ועד ממלכת השמיים. "כָּל הַדְּבָרִים הֵם חֲלָקִים בְּתוֹךְ שָׁלֵם מֵהֵל/ אֲשֶׁר הַטֶּבַע הוּא גּוּפוֹ, וְנִשְׁמָתוֹ – הָאֵל". העולם מושלם והאלוהות נמצאת בכול, "מְמַלֵּאת וּמְחַבֶּרֶת וּמַשְׁוָה הַכֹּל".
איגרת שנייה – האדם כיחיד: האדם הוא יצור מורכב ורב סתירות, "אָז – דַּע אֶת עַצְמְךָ. עֲזֹב שָׁמַיִם וְסוֹדָם;/ הַחֵקֶר הַיָּאֶה לִבְנֵי אָדָם הוּא הָאָדָם". שני כוחות יסוד מניעים את האדם: מצד אחד, "הַדַּחַף, פְּרִי חִבָּה עַצְמִית", כלומר היצר שרוצה להתפרץ. ומנגד, "הָרֶסֶן, פְּרִי הַשֵּׂכֶל", כלומר התבונה, שיש לה אפקט בולם ומרסן. שני כוחות אלה מנוגדים, אך גם פועלים באינטראקציה, ושניהם כאחד נחוצים לאדם. "חִבַּת עַצְמִי וְהַתְּבוּנָה – זְרוֹעוֹת אוֹתוֹ שָׁעוֹן הֵן". משתיהן נובעות המידות הטובות, התשוקות והמידות הרעות. "במציאות", מוסבר במבוא, "הטוב והרע מופיעים סמוכים ומעורבבים… רק האל רואה את המכלול (ו)מנחה אותנו לכיוון הרצוי – גם דרך יצרינו וחולשותינו… אל הטוב המשותף ואל גיבוש החברה".
איגרת שלישית – האדם והחברה: "כל הברואים, מהחומר לאטומיו עד צורות החי – (וכולל האדם) – קיימים זה למען זה, וכולם למען המכלול". האל קבע לכל יצור "אֶת נֹעַם בִּרְכָתוֹ וְגַם אֶת תֹּאַם גְּבוּלוֹתָיו", וכל היצורים קשורים זה בזה וכך נוצרים סדרי העולם. הארגון החברתי והמדיני מועיל לחברה ככלל ולאדם בתוכה כפרט. וכך פותחת האיגרת:
נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים עַד כֹּה: בִּקְנֵה מִדָּה מַרְחִיב/ כִּוּוּן הַמַּעֲשִׂים אֶחָד – אַךְ יֵשׁ הַרְבֵּה דְּרָכִים…
הַבֵּט בְּעוֹלָמֵנוּ וְתִרְאֶה כִּי אַהֲבָה/ חוֹבֶקֶת רָם וְגַם נָמוּךְ בְּחַרְצֻבָּה עָבָה…
כָּל חַי בַּר־מָוֶת הוּא מִחְיָה לְחַי סוֹפִי שֵׁנִי/ (וְאָנוּ כָּאן – בָּאִים, מֵתִים, וּבֵין־לְבֵין נוֹשְׁמִים);…
דָּבָר אֵינֶנּוּ זָר. כָּל פְּרָט – עֵנָב בְּתוֹךְ אֶשְׁכּוֹל./ וְנֶפֶשׁ מִתְרַחֶבֶת־עַד וּמְשַׁמֶּרֶת־כֹּל
קוֹשֶׁרֶת כָּל בְּרוּאֵי עוֹלָם יַחְדָּיו עִם הַנְחָיָה:/ אֶצְלִי חַיָּה בִּשְׁבִיל אָדָם, אָדָם בִּשְׁבִיל חַיָּה.
כָּל הַיְּצוּרִים הֵם מְשָׁרְתִים וּמְשׁוֹרָתִים גַּם יַחַד; /שַׁרְשֶׁרֶת עוֹז שֶׁאֵין לָהּ קֵץ – אַךְ דַּוְקָא יֵשׁ לָהּ יַעַד (עמ' 76-75)
"הַכֹּל נִבְרָא בִּשְׁבִיל אֶחָד", כּוֹסֵל הַכְּסִיל כָּסוֹל,/ וְלֹא מֵבִין שֶׁכָּל אֶחָד נִבְרָא בִּשְׁבִיל הַכֹּל… (עמ' 77).
כָּזֹאת הִיא הַהַרְמוֹנְיָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הָעוֹלָם,// אֲשֶׁר מִסֵּדֶר וְאַחְדוּת וְהַסְכָּמָה עוֹלָה!…
הַכֹּל נִמְשָׁךְ אֶל נְקֻדַּת־מֶרְכָּז אַחַת שׁוֹאֶבֶת:/ אָדָם וּבְהֵמָה, מַלְאָךְ וּמֶלֶךְ, שַׂר וָעֶבֶד.
עַל אֱמוּנוֹת וְעַל תִּקְווֹת יֵשׁ מְרִיבָה מוֹחֶצֶת,/ אֲבָל הָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ מַאֲמִינָה בְּחֶסֶד.
כּוֹזֵב כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּכְלִית זוֹ מְסַכֵּל,/ וְכָל דָּבָר הַמְּקַלְקֵל בְּרָכָה מִשַּׂק הָאֵל…
כָּךְ נֶפֶשׁ הָאָדָם סוֹבֶבֶת, כָּךְ סוֹבֵב שִׂכְלוֹ:/ אֶת עִנְיְנֵי עַצְמָם, וּבוֹ בַּזְּמַן אֶת הַמִּכְלוֹל.
וְכָכָה מְתַכְנֵן־הָעָל אֶת עוֹלָמוֹ בָּרָא:/ שֶׁאַהֲבַת עַצְמִי תִּהְיֶה זֵהָה עִם הַחֶבְרָה… (עמ' 91-90)
האדם הטוב מאושר יותר
איגרת רביעית דנה ב"האדם והאושר": מהו האושר? ממה הוא נובע והיכן מוצאים אותו? האושר אינו נחלתם של יחידים ואינו רכושו של היחיד בפני עצמו. "האושר זמין בכל מקום וכל אדם מסוגל לו. האושר הנכון הוא זה המכיל את טובת הכלל… (ו)אושרו של היחיד תלוי באושרם של אחרים". משום כך, "האדם הטוב מאושר יותר, שכן האושר הוא חברתי ואושרו של אדם תלוי בהערכתם של אחרים כלפיו". לעומת זאת, "הרע בעולם הוא סטייה מדרך הטבע או פרי רצון רע של אדם" (מתוך המבוא, עמ' 21):
הָאֹשֶׁר בֶּאֱמֶת אֵינוֹ כָּבוּל לְשׁוּם מָקוֹם,/ וּבְשׁוּם מָקוֹם הוּא לֹא נִמְצָא – אַךְ הוּא נִמְצָא בַּכֹּל.
לֹא לִמְכִירָה אֲבָל חִנָּם, תָּמִיד וּבְכָל מִתְחָם…
יֵשׁ שֶׁיּוֹרוּ: הָאֹשֶׁר – עֹנֶג. יֵשׁ יוֹרוּ: שִׂמְחָה./ חֶלְקָם: בְּרָכָה בַּמְּלָאכָה. חֶלְקָם: בַּמְּנוּחָה…
הַמַּסְקָנָה הַמִּצְטַבֶּרֶת: אֵין פֹּה אוֹ־שֶׁ אוֹ־שֶׁ,/ כָּל הַגְדָּרָה הִיא בַּת סְתִירָה. הָאֹשֶׁר הוּא הָאֹשֶׁר… (עמ' 96-95).
דַּע, כָּל אוֹתָם דְּבָרִים שֶׁהָאָדָם מוֹצֵא לְטוֹב,/ וְאֵל וְטֶבַע לֹא הוֹעִידוּ לִיצוּר בִּלְתּוֹ,
שִׂמְחַת הַשֵּׂכֶל וְהַחוּשׁ, מוֹתַר אָדָם עַל חֹלֶד,/ טְמוּנִים רַק בְּשָׁלוֹשׁ מִלִּים: בְּרִיאוּת, שָׁלוֹם וִיכֹלֶת.
אַךְ הַבְּרִיאוּת תְּלוּיָה כֻּלָּהּ בַּמֶּזֶג הַמָּתוּן;/ וְהַשָּׁלוֹם – מִדָּה טוֹבָה: הוּא בְּיָדְךָ נָתוּן…
בַּמַּאֲמָץ לְהַשָּׂגַת הָעֹנֶג וְהָרֶוַח/ מִי מִסְתַּכֵּן יוֹתֵר – הַזֵּד, אוֹ הָרָאוּי לְשֶׁבַח?…
הַיִּתְרוֹנוֹת הַמֻּפְלָגִים שֶׁהָרָשָׁע רוֹכֵשׁ/ נָאִים – אֲבָל הַטּוֹב יָנוּס מֵהֶם כְּמִתּוֹךְ־אֵשׁ… (עמ' 99)
שְׁמַע, לְפִיכָךְ, אֱמֶת שֶׁהִיא טוֹבָה וּמוֹעִילָה:/ הָאֹשֶׁר כָּאן לְמַטָּה יְסוֹדוֹ בַּמַּעֲלָה.
רַק בָּהּ, רַק בְּמִדּוֹת־טוֹבוֹת, אָשְׁרֵנוּ מִתְיַצֵּב;/ רַק שָׁם טוֹעֵם הוּא מִן הַטּוֹב וְלֹא נוֹפֵל עָצֵב.
הֵיכָן שֶׁרַק הִיא, הַסְּגֻלָּה, בְּלִי הֶרֶף מְתֻגְמֶלֶת,/ שׁוֹרָה בְּרָכָה, בִּרְכַּת גּוֹמְלִין הַיְצוּקָה בַּמֶּלֶט
וְאִישׁ סְגֻלָּה, בְּסוֹף חַיָּיו, יִנְחַל שִׂמְחַת־עוֹלָם,/ וְגַם אִם אֵין עוֹלָם־הַבָּא, הֲרֵי מְלוֹא עֻלָּם
שֶׁל הַחַיִּים וּמְרוֹרָם יִהְיוּ אֶצְלָם לָאֹשֶׁר,/ שֶׁמִּשְׁקָלוֹ רַב מִמִּשְׁקַל כָּל כִּשָּׁלוֹן וְקֹשִׁי.
רָחָב הָעֹנֶג בַּסְּגֻלָּה, לַמְרוֹת כָּל דִּמְעוֹתֶיהָ,/ מִן הַחִיּוּךְ הֲכִי רָחָב שֶׁהַטִּיפֵּשׁ מוֹתֵחַ…. (עמ' 112).
ציניות ורוע בתמונת מראה
בחלקו האחרון של הספר, מעמ' 119 ואילך, הוסיף המתרגם, צור ארליך, יצירה נוספת, פרי עטו של יוצר אחר: "הכוורת הנרגנת או: נוכלים שנעשו ישרים", מאת ברנרד מנדוויל. מנדוויל, שהיה מבוגר בכ־20 שנה מפופ, היה פחות אופטימי ביחס לתכונותיהם של בני האדם ולסוג החברה שהם מייסדים. אם כי בסופו של דבר האמין שהטוב מאזן ומפיק תועלת מן הרע, ומצמיח חברה שבה כולם מרוויחים ומשגשגים (מי פחות ומי יותר). "הכוורת הנרגנת" רוויה ציניות ורצון רע, וככה היא מזמזמת:
לְכוּ נְזַמְזְמָה סִפּוּר כַּוֶּרֶת/ עוֹטֶרֶת מוֹתָרוֹת וּמְאֻוְרֶרֶת
אֲשֶׁר נוֹסָף עַל חַיִל וְאַל־חִיל/ וְהַצְלָחָה בְּהַצְמָחַת נָחִיל
גַּם נֶחְשְׁבָה לַחֲמָמַת חֶמְדָּה/ שֶׁל הַתַּעֲשִׂיָּה וְהַמַּדָּע…
הַכֹּל הֵם אָהֲבוּ שָׁם, בֵּין הַיֶּתֶר/ שְׂחוֹק קֻבִּיּוֹת – אַךְ נִשְׁבְּעוּ לַכֶּתֶר…
הָיוּ בָּהֶם אַנְשֵׁי עָמָל מַתִּישׁ/ בְּמִקְצוֹעוֹת מַקֶּבֶת וּפַטִּישׁ
אֲשֶׁר נוֹתְנִים בִּיגִיעַ כַּפֵּיהֶם/ וִיזִיעַ אַפֵּיהֶם פַּת אֶל פִּיהֶם…
… אַף סַרְסוּרִים גַּם כַּיָּסִים/ קוֹרְאֵי עָתִיד, קוֹסְמִים, קוּבְיוּסְטוּסִים,
וְכָל הַיֶּתֶר שֶׁדִּבְשָׁם בַּר־עֹקֶץ / וּזְרוֹעוֹתֵיהֶם שְׁלוּחוֹת הַיְשֵׁר בְּעֹקֶם
לִגְרֹף לַכִּיס בִּרְוָחִים נָאִים/ אֶת פְּרִי רֵעָם הַתָּם וְהַנָּעִים…
עִזְבוּ תְּלוּנוֹת: זֶה לֹא הוֹלֵךְ בְּיַחַד,/ כַּוֶּרֶת יְשָׁרָה וְגַם פּוֹרַחַת.
לִלְגֹּם אֶת הָעוֹלָם עַל מַנְעַמָּיו,/ לִחְיוֹת כְּעַם וּבַעַל בְּעַמָּיו,
לְלֹא עָווֹן וְעָוֶל בְּמִסְפָּר־מָה –/ הֵן זוֹ אוּטוֹפְּיָה וַחֲלוֹם אַסְפַּמְיָה.
מִרְמָה, פִּנּוּק וְגַאֲוָה – אֶת אֵלֶּה/ צְרִיכָה חֶבְרָה אִם הִיא רוֹצָה תּוֹעֶלֶת… (עמ' 123-121, 141-140)
במילים אחרות: מנדוויל משבח את התם והנעים ואת העמל ההגון, אבל מכריז שבסופו של דבר רק במדינה שבה העשירים נהנים מכוח, נוחיות ויתרונות חומריים שנוצרים על גב העניים ובמרמה, נוצר בסיכומו של דבר די שגשוג ועושר שממנו נהנים כולם. זה, בקצרה, סיכום עמדותיו של מנדוויל.
מנדוויל ופופ חיו ופעלו, כרונולוגית, בזה אחר זה; אך השתייכו, למרות הבדלי גיל ומוצא, לאותה סביבה רעיונית. משם לוקחת "הכוורת הנרגנת" את הרעיונות לכיוון ציני ודורסני, לקפיטליזם מהסוג הטורף. לעומתו, תפיסותיו של פופ חיוביות, אופטימיסטיות ואלטרואיסטיות, אולי עד כדי אוטופיה. משום כך, כבודו של מנדוויל במקומו מונח, אך הקריאה ב"מסה על האדם" היא – בזכות עצמה ובזכות התרגום הנהדר של צור ארליך – נעימה, מעודדת ומרחיבה את הדעת והנפש.
מסה על האדם
אלכסנדר פופ
ונלווית לה: "הכוורת הנרגנת" מאת ברנרד מנדוויל
נוסח עברי: צור ארליך
דחק, 2024, 141 עמ'
