יאיר שלג לוקח אותנו למסע במשלוש האחר של הציונות הדתית

אם תשאלו ציוני־דתי מן השורה מהו "החוט המשולש" השוזר את תפיסת עולמו, הוא ודאי יענה שזהו החיבור בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל – שלושת המרכיבים האידיאולוגיים של התנועה מאז ימי הוגיה הראשונים במאה ה־19 ועד היום. אבל בספרו החדש על הציונות הדתית, יאיר שלג מפתיע. במקום לדבוק בסיסמתה הידועה של הציונות הדתית, הוא לוקח אותנו למסע משולש אחר – לא בין העם, התורה והארץ, אלא בין הדת, הלאום והליברליזם.

תפנית זו היא לב ליבו של הספר. שהרי על סיפורה של הציונות הדתית נכתב המון; היא נחקרה בדיסציפלינות שונות, ובאוניברסיטת בר אילן קם מכון מחקר מיוחד וכתב עת המוקדשים לתולדותיה. חידושו המהותי של הספר, מעבר להגשה התמציתית והמהודקת, טמון במשקפיים ששלג מרכיב, ודרכם הוא בוחן את תולדותיה של הציונות הדתית. כאמור, לא מתוך מיזוג הערכים הקלאסיים המוכרים לכל צעיר שגדל בה, אלא מתוך שלושה גורמי משיכה שונים של התנועה לשלושה עולמות שונים.

המבט הזה מציג את הציונות הדתית באור אחר מכפי שהיא מוצגת בספרי סיכום אחרים, וזאת משתי בחינות: האחת, הקו המנחה מבחינת המחבר איננו אידיאולוגי מובהק. עַם, תורה וארץ הם ערכים אידיאולוגיים, הנובעים מתוך ההגות והמחשבה הציונית־דתית ובאים לידי ביטוי במהלכיה ופעילותה. ואולם שלושת הגורמים האחרים – דת, לאום וליברליזם – אינם ערכים אידיאולוגיים הנובעים מבפנים אלא גורמי משיכה מבחוץ, המשפיעים על התנועה ומעצבים את זהותה. משום כך, אין הספר מסתמך על האידיאולוגיה הסדורה והכתובה של התנועה ושל הוגיה, אלא מתמקד יותר בתהליכים הפוליטיים והציבוריים שעיצבו אותה.

הבחינה השנייה והמשמעותית יותר היא שמשולש הערכים הידוע של עם, תורה וארץ, יוצר תפיסת עולם הרמונית ומלאה בעצמה. כל ערך מועצם על ידי השניים האחרים: עם ישראל איננו יכול להתקיים בשלמותו אלא בארצו, וקיומו אינו מובטח בה ללא שמירת התורה; התורה של חוץ־לארץ מתוארת כחסרה, כזו שאיננה יכולה להתגלות במלואה אלא בארץ ישראל ועל ידי כלל עם ישראל; וכמובן, ארץ ישראל לא תפרח ותתפתח אלא בעת שעם ישראל ישב בה ויקיים בה את מצוות התורה. משולש אידיאולוגי זה, המפרנס את עצמו, מעניק לציונות הדתית עוצמה וביטחון עצמי.

מנגד, בחוט המשולש ששלג מציג לא מדובר בגורמים הרמוניים שמובילים לשלמות ומלאות, אלא בקטבים העומדים לא פעם בסתירה זה לזה, מה שגורם לציונות הדתית להצטייר לא כתנועה הרמונית אלא כתנועה המתעצבת מתוך מתח ומאבק. כך מתאר זאת הראי"ה קוק בפסקה ידועה, המוצגת בפתח הספר: "שלושה כוחות מתאבקים כעת במחנינו… האחת האורתודוכסית… השנייה היא הלאומיות החדשה… השלישית היא הליברלית". השאיפה היא להגיע להרמוניה בין הכוחות, אבל דוק: הראי"ה מציג זאת כשאיפה, מתוך הכרה שהם מתנגשים תכופות זה בזה ומאזנים זה את זה.

מקומה של החרד"לות

לאור תמה זו בוחן שלג את דרכי התפתחותה של הציונות הדתית ב־122 שנות קיומה. הציר הוא היסטורי־כרונולוגי, אבל המסע מתמקד בתנועת הכוחות הפועלים על הציונות הדתית ובתוכה, עד עיצובה באופן המוכר לנו כיום. הספר נע מייסוד המזרחי בשנת 1902, ממשיך להקמת המדינה ואתגריה, מלחמת ששת הימים וגוש אמונים, רצח רבין וההתנתקות, ועד מאורעות שבעה באוקטובר. שלג משתמש במשולש שהציב הרב קוק כדי להסביר את התפתחותה של התנועה: אם בשלביה הראשונים היא שמה דגש על הממד הדתי, הרי שמאז מלחמת ששת הימים היא שמה דגש על הממד הלאומי, ובעשורים האחרונים היא מתעצבת מתוך הדגשה של הקוטב הליברלי – במוזיקה, בספרות וביצירה בכלל.

האם התמה הזו עובדת? ובכן, בגדול נראה שכן. מבטו של שלג מאיר את קורותיה של הציונות הדתית באופן שיטתי ומשכנע, והוא מעניק חוויית קריאה מקורית ומרעננת גם למי שמכיר היטב את ההיסטוריה של הציונות הדתית. בנקודה זו יש לציין לשבח את הלשון הקולחת והקלילה וכן את מגמת הקיצור, אשר נמנעת מליפול לאריכות ודקדקנות שאינן רלוונטיות להבנת הסיפור. כל אלה מביאים לתוצר מהודק ומשוכלל.

עם זאת, לא תמיד התמה מתיישבת לחלוטין עם ההיסטוריה, ולפחות בחלק מהמקרים המחבר מודע לכך. הדוגמה הבולטת ביותר היא צמיחתה של תנועת הפועל המזרחי בשנת 1922, תנועה שמרדה באחותה הגדולה "המזרחי", ושמה דגש על עבודת האדמה וחיים שיתופיים. שלג מסביר זאת כנטייה אל הקוטב השלישי במשולש, אף שלא מדובר בליברליזם או בהשכלה אלא ברעיון שמתקשר יותר לעם או לארץ. לדעתו יש כאן בסופו של דבר השפעה של רעיונות אוניברסליים שחדרו אל הציונות הדתית דרך תנועת העבודה החילונית (עמ' 50). האם זה משכנע? אפשר להתווכח.

לבד מזאת, הניתוח הזה של הציונות הדתית מעלה שאלה גדולה על מקומה של החרד"לות בסיפור. שלג מתאר כיצד החרד"לות עלתה על הבמה בשנות השבעים והשמונים, וכיצד צמחה בשנות התשעים מעין תנועת נגד – הציונות הדתית הליברלית. אך כיצד מתיישבת תופעת החרד"לות עם המהלך של שלג? הרי בחרד"לות יש לכאורה מיצוי עמוק של שלושת המרכיבים האידיאולוגיים של הציונות הדתית – עם, תורה, ארץ; אך מנגד יש בה דחייה מודעת של ערכים אוניברסליים וליברליים. עד כמה, לפי התמה הזו, החרד"לות היא חלק מהציונות הדתית? נקודה זו נותרת קצת עלומה בספר.

הפמיניזם הדתי עשה עלייה

בכל מקרה, כחוקר האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב, אני מוצא לנכון להעיר על כך ששלג מתעלם ממרכיב חשוב שעיצב את דמותה של הציונות הדתית בארץ, והוא עלייתם של מנהיגי האורתודוקסיה המודרנית לארץ והשתלבותם בציונות הדתית. בניגוד לאופן שבו שלג מציג זאת, לא הציונות הדתית שלחה זרועות לארה"ב אלא להפך; האורתודוקסיה המודרנית היא שהשפיעה על הציונות הדתית בארץ. חישבו על המהפכות הגדולות שעברו על הציונות הדתית בהיבטים הליברליים – החל בלימוד תורה לנשים וכלה לאחרונה במעמד הלהט"ב – ותיווכחו שברובן המוחלט הן הובלו על ידי רבנים ורבניות שעלו לארץ מארה"ב, וגדלו ללא כל קשר לתופעת החרד"לות. הודות להם צמחה הציונות הדתית הליברלית, שמתמודדת כיום עם קונפליקטים שונים בעקבות משיכתה לקוטב הדתי ולקוטב הליברלי גם יחד. זו נקודה חשובה שבעיניי הספר מחמיץ.

בשל מגמתו התמציתית של הספר ניתן לתהות על תשומת הלב המרובה יחסית של שלג לשאלת העיסוק המסיבי של החרד"לות בסוגיות של צניעות, ומאידך מדוע לא הרחיב יותר בהשפעתה של מלחמת יום כיפור על קולות אחרים שצמחו בציונות הדתית, כמו הרב שג"ר. אבל תהיות מסוג זה תלויות מן הסתם בעמדתו הסובייקטיבית של הכותב ושל הקורא גם יחד, שהרי כל אחד יצביע על מקומות אחרים שבעיניו הם חשובים יותר בתולדות הציונות הדתית. בסך הכול זהו ספר מסודר ובהיר, המציג בצורה בהירה ומרתקת את התפתחותה של הציונות הדתית על כל גורמי המשיכה שלה.

בסוף הספר מציג המחבר את השאלה המעניינת מכולן: להיכן הציונות הדתית צועדת מכאן? בעקבות המהלך שהתווה לאורך הספר, מציע שלג מבט מורכב וחשוב בעיניי. תחילה הוא מעלה את האפשרות שהקוטב הלאומי שבציונות הדתית לא חייב להתפרש רק בסוגיות של שלמות הארץ אלא גם כדאגה לממלכתיות, לקשר בריא בין מגזרים שונים בחברה הישראלית וללכידותו של העם. מכאן הוא צועד למסקנתו הפרדוקסלית, הצומחת מן הספר:

הציונות הדתית היא אולי המגזר האידיאולוגי ביותר בחברה הישראלית, אך באותה עת גם המגזר המורכב ביותר. והנה הפרדוקס: כל עוד התמקדה הציונות הדתית באידיאולוגיה ההרמונית והשלמה שלה, היא ניצבה לכל היותר בשולי הנהגת המדינה. הציונות הדתית תוכל לעבור אל הקטר המוביל רק אם תכיר במורכבותה, תשכיל לחיות את המתחים שנוצרים מהקטבים המושכים אותה, ובכך תיתן ייצוג לכלל המגזרים הקיימים בחברה הישראלית. בקיצור: פחות מלאות ויותר מורכבות, פחות התנשאות ויותר ענווה. לטענת שלג, זה מה שיניע את הציונות הדתית מהימין המלא אל המרכז המתון, ויוכל לחולל שינוי במציאות שבה אנו חיים.

האם הציונות הדתית מסוגלת לכך? נדמה שהספר כולו הוא סוג של קריאה לרוב הדומם של הציונות הדתית, זה שאינו מזדהה לא עם הצד של החרד"ל ולא עם הצד של הליברל, לנוע לכיוון הזה.