לשכב עכשיו לישון זה כמו לשחק ברולטה רוסית מול אקדח שכל הכדורים בו טעונים. אתה יודע שבקרוב מאוד משהו יעיר אותך, השאלה אם תהיה זו נשיכת פשפש מיטה או עקיצה של זבוב החול או תנועת העכבר שמנסה אחת לשעתיים להתכרבל איתי תחת השמיכה (ומזכיר לי קצת, באופן די מוזר, את התינוקת שבועטת בי בבית). לא סביר שיהיה זה ירי, כי כבר הספקת להתרגל אליו מאז שהתחלת לישון עם אטמים, אלא אם יהיה ירי במטח. אבל אולי יהיה זה כאב האוזניים שנגרם מהאטמים. או הקור. או הקולות בקשר. או החום. רק דבר אחד בטוח: משהו יעיר אותך. הרבה לפני השעון המעורר שכיוונת למשמרת של שלוש. כך שאני שוכב עכשיו על המזרן שלי, מוכה הפשפשים, ובמקום להירדם אני חושב על גל.
התנאים בסבב ב׳ של השירות היו גרועים למדי מלכתחילה. אינה דומה הישיבה במפי"ק בימות החורף לזו שבקיץ של עוטף עזה, בשדה חיטה צרוב שמש תחת פתרונות צל חלקיים ומקלחות מתפקדות למחצה. אבל למדנו עם הזמן להתמודד. איתרנו פינות מוצלות ליד זחלי הנגמ"שים, צרכנו כמויות מפלצתיות של קרח, וגם הקפדנו קצת פחות על המסורת הצבאית שדורשת לשהות תמיד בשטח בשרוולים עבים וארוכים.
ואז באו העקיצות. בתחילה בידיים. לאחר מכן גם בפנים. ותוך כמה ימים הן התפשטו לכל הגוף. בימים הראשונים היינו בטוחים שמדובר ביתושים. זה היה מחזה מכמיר לב, לראות איך חבריי מתעוררים בלילה זה אחר זה תוך כדי גירוד, מורחים עוד שכבה עבה של אלתוש ומנסים לחזור לישון. אבל שפופרות האלתוש הידלדלו, והעקיצות רק התגברו.
למרבה המזל הבאנו איתנו לשטח ביולוג ימי. דורון. וכשמתנדב אמיץ הלך לישון מוקדם גופו הפך ללא ידיעתו למעבדת חקר. פנס רב עוצמה האיר אחת מזרועותיו, וכל הצוות ישב סביבו והמתין בסבלנות. עד שאט־אט הופיע יצור חום קטן וגועלי, ודורון הכריז שאפשר להשליך לפח את שאריות האלתוש ושיש לנו עניין עם אויב מר ואכזר הרבה יותר. כשהגיעו למחרת אנשי מקצוע מחיל הרפואה התברר שמדובר בשני אויבים שונים: פשפש המיטה שעובר בין בגדים ומזרונים, וזבוב החול שמקפץ על פני הקרקע. ועל אף מאמצי ההדברה נדמה שהם רק מתרבים, ויחד עם התעוזה הגוברת של העכברים הם מנדדים את השינה ממני והלאה ומביאים אותי לראשונה להזדהות עם גל.
גל הוא החבר הכי צעיר בצוות. מה שקוראים בימינו דור הטיקטוק. מהיום הראשון למלחמה הוא נלחם איתנו, עם משמעת עצמית ועם מקצועיות שאפשר רק לקנא בה. לעולם לא תראו אותו מאחר לחילוף או לשמירה. אבל תוך כדי כך, לאורך כל הזמן הזה, הוא גם כועס. לא עלינו, כמובן. בתור חבר לא תמצאו רך ונעים ממנו. אבל הוא כועס כעס עמוק, ממושך, על הצבא. על המערכת. על שהכול בה מסורבל ולא יעיל. על שהיא רואה לנגד עיניה את המשימה בלבד ולא את מי שנשלפו מבתיהם כדי למלא אותה. ואומנם יש בטענות שלו הרבה מן האמת, אבל לא מצאתי בתוכי את האפשרות להזדהות איתן. כי איך אפשר להתמרמר על קצת חום וזיעה כשהלוחמים שאנחנו מסייעים להם באל־בורייג' או נוסיראת עושים בדיוק אותו דבר, רק עם שכפ"ץ וקסדה וסכנה מתמדת? וחוץ מזה, כמו שניסח מישהו בפייסבוק, איך אפשר להתלונן על שיצאת לעזה והשארת משפחה בבית כשיש מי שנשאר בבית והמשפחה שלו עכשיו בעזה?
אבל עכשיו, כשהעור צורב מעקיצות לכל אורכו, והמוח כבר סחרחר מלילות טרופי שינה, בוקעת מתוכו גם תנועה עמוקה וצורבת של תלונה. היא אפילו לא תלונה ספציפית. כל מי שאני מכיר, לאורך כל שרשרת הפיקוד, באמת עושה ככל שביכולתו. אבל היא שם. תלונה קשה, מערערת, תלונה חסרת אונים של מי שאין לו שום ברירה אלא להישאר כאן מאכל לפשפשים. תלונה שמעלה בלב דמעות של זעם, ובעדן אני רואה את גל כפי שלא ראיתי מעולם.
יש סתירה, למראית עין, בין התיאור של ירמיה לכנסת ישראל כשהיא הולכת במדבר בעיניים מצועפות תשוקה והתמסרות, "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך", לבין התיאורים של התורה את התלונות שלא פסקו על כל צעד ושעל. אך מתברר שזה בעצם כן הולך ביחד. דווקא מתוך המרירות, כשבאמת לא כיף לך ולא נותרה בך טיפה של רוממות רוח, צפה לנחישות מסוג אחר. מחויבות נוקשה יותר. קיומית יותר. יהיה אשר יהיה, אנחנו ממשיכים.
