ג'ורג' ויל הוא פובליציסט אמריקני בכיר, מהוותיקים ביותר שעדיין כותבים טורים באופן קבוע. את הטור הראשון שלו הוא כתב לפני יותר מחמישים שנה, ומאז במשך עשרות שנים הוא כתב שני מאמרים בכל שבוע. כשנשאל פעם על הפוריות הטקסטואלית שלו, סיפר ויל שכאשר חתם על חוזה לספק שני טורים בשבוע, הוא באמת לא הבין איך אפשר לכתוב כל כך הרבה. אבל אז הוא התייעץ עם עיתונאי ותיק שסיפר לו שהמפתח למציאת נושא לטור הוא לא לגבש דעה מהאוויר, אלא פשוט לחשוב על נושא שעצבן אותו השבוע, ואז לשפוך את חמתו על הדף. מאז, סיפר ויל, הוא לא הבין איך אפשר לכתוב רק שני טורים בשבוע.
המדור הזה נולד בשלהי שנת 2020. אחרי שלוש מערכות בחירות ושני גלי קורונה, התחושה באוויר הייתה שאומנם המצב גרוע והכול נראה קצת שחור אבל היי, לפחות העולם לא יידרדר יותר מזה. באותם ימים מבולבלים ותמימים, כשהרחובות נסגרו ונפתחו לסירוגין וכולנו נדבקנו למסכים יותר מאי־פעם, עולמות הטכנולוגיה התפתחו בקצב מואץ. חברות גדולות, שירותי סטרימינג ורשתות חברתיות קמו, נפלו, חזרו, ובעיקר השתנו כל הזמן בניסיון להפוך לדבר הגדול הבא שיכבוש את הרחובות שטופי השמש של עמק הסיליקון ויוכתר למלך האינטרנט. על הרקע הזה הוקם במערכת מוצש מדור דיגיטל, כדי שיתייחס להתפתחויות החדשות ביותר בטק, יסקר מוצרים ובעיקר יעביר את החוויה של חיים דיגיטליים בעולם המודרני.
לא קשה למצוא דברים מעצבנים בעולם הדיגיטלי, בטח כאדם שבאופן אירוני ממש לא מתחבר להרבה ממה שאפשר להגדיר כ"תרבות הרשת". ואכן, באותם ימים המרוץ הטכנולוגי המדובר, שתמיד כלל מידה נאה של העתקה בוטה, עורר תחרות מתסכלת בין הרשתות הגדולות שהפכה לנושא של הטור הקדום ביותר שפורסם כאן: כולן, כמעט בו־זמנית, החליטו להעתיק את הפורמט של הסטורי מאינסטגרם (שגנבה אותו מסנפצ'ט, שבדיוק הייתה עסוקה בלהעתיק סרטונים קצרים מטיקטוק, חד גדיא) ולהטמיע אותו אצלן.
הנושא של אותו טור עתיק היה ההעתקות התכופות שהפכו את הרשתות החברתיות כולן לחדגוניות בצורה בלתי נסבלת, אבל הכעס האמיתי והנסתר שלי על הפרשה היה אחר, קלישאתי וזקן ברמה שאפילו המילה "בומר" לא תספיק כתיאור גנאי בשבילה: שנאתי סטוריז כי הם נראו לי כדרך לקצר עוד יותר את התקשורת הרשתית שממילא כבר הייתה מקוצרת מדי, וחמור מכך – להפוך את השיח לתבניתי עוד יותר.
עשורים רבים לפני שהוקמה הרשת החברתית הראשונה, ג'ורג' אורוול פרסם את המאמר המבריק "פוליטיקה והשפה האנגלית", שהתקומם נגד השחתת השפה בחברה. רובו המוחלט רלוונטי גם בעברית, ודאי שבדור הזה. "הכתיבה המודרנית בצורותיה הגרועות אינה מתבטאת בבחירת מילים בשל משמעותן ובהמצאת דימויים כדי להבהיר את המשמעות", כתב אורוול. "היא בנויה על הדבקת רצפי מילים ארוכים שכבר סודרו על־ידי מישהו אחר, ועל הקניית חזות נאה לתוצאות באמצעות אחיזת עיניים ממש. הדבר המושך בדרך הכתיבה הזו הוא שהיא קלה".
אורוול מעולם לא גלל בפיד, אבל הוא בהחלט תיאר אותו במדויק. סטוריז וממים וטרנדים בטיקטוק וצירופי מילים נוסח "דל"פ" – כולם דוחפים את השיח ואת התקשורת בינינו לתבניות קטנות ולא מעניינות שאין בהן שביב של מקוריות או חידוש. ומצד שני, אי אפשר להתעלם מהן. בדמוקרטיזציה הגדולה של הרשתות, מי שרוצה להציג עמדה או רעיון או סתם חידוד נחמד לקהל כלשהו מוכרח להשתמש במטבעות הלשון המקובלים עליו. כך, אם כן, נרקמה לה פשרה: לקיים שיח עם תרבות הרשתות החדשה, אבל לא להיטמע בה לחלוטין. להתחבר לזעם הפובליציסטי הקבוע של ג'ורג' ויל, אבל לא להיכנע לו.
במידה רבה זה מה שניסיתי לעשות כאן מאז אותו מדור ראשון. טור אנלוגי על העולם הדיגיטלי. לא ממקום של סכסוך או עימות עם התרבות השלטת, אלא בניסיון לפענח אותה, לפרש אותה, לעיתים גם להגן עליה, ברמה החברתית. ולעשות את כל זה בחיוך, בקלילות, במידת האבסורד וכן, לעיתים תכופות גם בזעם הקדוש, שתמיד נדרשו כדי להתמודד עם העולם המוזר והמאיים שלנו.
אני מקווה שהצלחתי, לפחות במידה מועטה, כי כעת, אחרי שלוש וחצי שנים וכ־180 מדורים, הגיע הזמן להיפרד. כתיבת המדור הזה – הטורים הרציניים והסאטיריים, ממעלליו של אילון מאסק ועד למדריכי האתיקה למשתמש הוואטסאפ – הייתה הגורם הקבוע בחיים משתנים, דדליין שכפה שעה של שפיות (יחסית) בכל שבוע ושבוע. אני ממשיך למחוזות חדשים, בתקווה שהמדור הזה בידר, שעשע, הכעיס או, מי יודע, אולי אפילו החכים את חלקכם לאורך השנים. במילים האלמותיות של הכוהן הגדול ספוק, יהי רצון שתחיו חיים ארוכים ופוריים, ושתזכרו תמיד להתקין חוסמי פרסומות על דפדפנים חדשים. עוד ניפגש.
לתגובות, המלצות, משחקים (ומילות פרידה נוגות) שלחו לנו ל–X ל: ERspeiser או לדוא"ל: digital.makor@gmail.com
