לאחרונה נדמה שגברו הסימנים המעידים על פתיחת מלחמה קרובה בין ישראל וחיזבאללה, עם התקרבותה של נושאת המטוסים האמריקנית "אייזנהאואר" לחופי ישראל, וההכרזה של השליח האמריקני עמוס הוכשטיין שכשלו הניסיונות להסדר בצפון.
ככל שגברו הסימנים, כך גם גברו המסרים המגיעים מאיראן, לפיהם אם ישראל תתקוף את חיזבאללה – איראן תתקוף את ישראל.
מטרותיה של איראן ברורות: היא מעוניינת בסיום המלחמה, ואם אכן תסתיים המלחמה במצב הדברים הנוכחי, הרי שאיראן יכולה לסמן אותה כהצלחה גדולה. היא הופכת להיות המעצמה הדומיננטית במזרח התיכון, על סף גרעין ברמת היתכנות כמעט מיידית, עם זרועות טרור מרובות. השתיים החזקות מביניהן לופתות את ישראל: חמאס – שאיראן תפעל לשקם – וחיזבאללה, שלמעט שריטות ספורות, יצא ללא פגע מהסבב הנוכחי.
לא נגררת, יוזמת
לעומת זאת, מטרותיה של ארצות הברית אינן ברורות דיין. הצהרותיו בשבוע שעבר של ראש המטות המשולבים של אמריקה, הגנרל צ’ארלס בראון, כי צבא ארה"ב יתקשה להגן על ישראל במקרה של מלחמה בצפון, מהווים הפקרה של ישראל לא רק בעימות מול חיזבאללה, אלא גם במלחמה מול איראן, משום שלטענתו, למלחמה מול חיזבאללה יש סיכוי "לגרור פנימה את איראן".
האם הביטוי "לגרור פנימה" את איראן מעיד על חוסר הבנה של הגנרל את העובדה שאיראן אינה "נגררת" למלחמה, אלא יוזמת אותה?
איראן, שמצהירה השכם והערב שמטרתה היא השמדת ישראל, היא מקור לערעור היציבות – ולא רק במזרח התיכון. איראן היא חלק אקטיבי בציר הרשע של סין ורוסיה, ואם האמריקנים חושבים "להעביר צד" את האיראנים באמצעות הקרבתה של ישראל, הרי שהם מעולם לא ניהלו משא ומתן עם סוחר איראני; האיראנים ייקחו כל מה שארצות הברית תוכל לתת להם, ולאחר מכן ישתמשו באותם הנכסים על מנת לתקוף את המערב, בדיוק כמו שעשו הפלסטינים עם כל נכס שנתנה ישראל בידיהם.
אין שום הסדר מדיני שיוכל לשרוד תחת כוונותיה ההתקפיות של איראן. הניסיון להגיע להסדרה בעזה, תוך רתימת הסעודים ולפני פעולה בלבנון, היה יכול להיות רעיון מוצלח, אילולא הוא היה גורם לעיכוב משמעותי בהתמודדות עם איראן. לכן, גם כשהמערב יגיע לעימות מול איראן – וזה יקרה מהר משנדמה – הוא יתמודד עם מדינה גרעינית, חזקה יותר כלכלית, מחוזקת בבעלות ברית רבות ומשמעותיות יותר במזרח התיכון, ועם שלטון מבוסס ויציב יותר.
לא מדובר במדינה מחוזקת בלבד, אלא בשינוי טקטוני במצב הגאופוליטי בעולם. אם איראן תנצח את המערכה הנוכחית, המזרח התיכון יהפוך ל"ברית המועצות" של אירופה, עם תחרות בין המדינות מי קיצונית ומזיקה יותר לעולם המערבי.
חובת העולם החופשי
בעניין זה חשוב להגדיר את המושג "ניצחון". עבור האיראנים, ניצחון בסיבוב הזה מוגדר כחוסר תבוסה של חמאס וחיזבאללה, התחמקות מתשלום איראני על מעורבותה במלחמה, והמשך התקדמותה של תכנית הגרעין האיראני. כלומר, אי תבוסה הוא ניצחון אדיר לאיראן ולגרורותיה.
לכן, צריך לחשוב מחדש על האתגר המזרח התיכוני. ראשית, חשוב להפנים שעתידו של המערב ייקבע בעזה ובלבנון. המלחמה במזרח התיכון מרגישה מאוד רחוקה ומנותקת מתושבי ברלין ופריז, אבל אם היא תסתיים בניצחון הגוש האיראני – גורלם של אלה נחרץ.
בהינתן כך, חובתו של העולם החופשי היא לפעול באופן הנחרץ ביותר מול האיום הקיומי, שקם עליו לכלותו, ולהביס את איראן.
חלון ההזדמנויות לתקיפה באיראן כמעט ונסגר. איראן בנתה את תכנית הגרעין שלה באופן מתוחכם, שמקשה על הפגיעה בו. יחד עם זאת, ניתן לחבל בתכנית הגרעין האיראנית. לא לחסל אותה לחלוטין, אבל כן לעכב אותה. וכרגע, כל זמן שהמערב יכול לקנות הוא משמעותי מאוד עבורו על מנת להסיר את האיום שקם עליו.
על מנת שלתקיפה כזו יהיו תוצאות מעבר לעיכוב תכנית הגרעין, יש לנצל את חוסר היציבות הזמני שייגרם באיראן בעקבות התקיפה, ולנקוט בשני צעדים משלימים: הראשון, הוא סיוע להתקוממות אזרחית פנימית, שתערער את אחד מהמשטרים הכי מדכאים ואכזריים שקיימים בעולם. השני, הוא פתיחה במקביל של מערכה מוחצת מול חיזבאללה.
אם המערב ישכיל לפעול באופן מוחץ נגד מורשת הטרור האיראני – הוא יציל את המזרח התיכון, ואת עצמו.
