חשבנו שאלה הוויתורים, אבל לא. זה השלום.
כיום זה נשמע לנו לגמרי זר, אבל במשך עשורים שלמים, מחנה השמאל בישראל קרא לעצמו "מחנה השלום". אנשיו האמינו בשלום אמיתי, כזה בו ערביי האזור כולם חיים בהשלמה מוחלטת עם המדינה היהודית והמזרח התיכון מתנהל עם יחסי שכנות בסגנון אירופה.
אחרי שהשלום של אוסלו התפוצץ בגל פיגועים אכזרי ב-94, אחרי שגלעד שליט נחטף לעזה ב-2006, שנה בלבד אחרי ההתנתקות, אחרי מלחמת לבנון השנייה שפרצה מיד לאחר מכן, אחרי ועידות ושיחות שלום שנגמרו בשחרור מחבלים והקפאת בנייה ותו לא – נראה שהשלום התפורר. הוא התפורר – גם אם לא כולם יודו בזה – תחת ההבנה שהמתנחלים צדקו: האויב מחפש ניצחון, לא שקט. לכן, ויתור לאויב הוא תבוסה אסטרטגית. אין "פרטנר".
לא הכרנו שלום שאין בו ויתורים. כניעה חלקית, לפחות, ללחץ של מדינות או ארגוני טרור שניסו למחות את ישראל מעל פני האדמה, ונכשלו. אבל ב-2020 הכל השתנה. בנימין נתניהו חתם, יחד עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, על הסכמי אברהם עם ארבע מדינות מוסלמיות. בהסכמים האלה ישראל לא ויתרה שום ויתור ניכר לפלסטינים (אם כי סיפקה לנתניהו סולם לרדת בו מעץ הסיפוח ביו"ש) ואף זכתה לשלום "איכותי" יותר – מלא בתיירות הדדית, הסכמי סחר ומחוות דיפלומטיות. השלום הצליח כל כך בעיני השותפים לו, ששלב ההמשך המכריע היה נראה קרוב מתמיד – נורמליזציה עם סעודיה, שתביא איתה הסכמי ענק בתחום שיתוף הפעולה האזורי.
לכאורה, זהו הישג אדיר לביטחון ישראל. שוב שלום ללא ויתורים משמעותיים, פלוס לחץ מכאיב על איראן, שתקבל מענה אזורי הולם לשאיפותיה לשלוט בעולם המוסלמי. בפועל, קשה להעריך, אבל המציאות התהפכה לנו על הפנים. ב-3.6 נשא מנהיגה העליון של איראן, עלי חמינאי, נאום בו הסביר כי "טופאן אל-אקצה" – טבח 7 באוקטובר – הביא את ההישג החשוב של סיכול הנורמליזציה עם סעודיה.
הנאום הזה לא הפתיע אף אחד מהמתעניינים במזרח התיכון. 7 באוקטובר אמנם הימם את ישראל לחלוטין, אבל הוא רק חשף מגמה איראנית כמעט מובנת מאליה – להילחם בברית השלום החדשה בעזרת מפלצת רב-זרועית של טרור גלובלי, כזה שיעלה את הפלסטינים לראש סדר היום, יעמת את העולם עם תמונות קשות לצפייה וידליק את האינסטינקט המערבי העמוק – להשתיק את הטרור עם כניעה והתקפלות.
המפלצת האיראנית עובדת היטב. עד כה הודיעו על השתתפות – או כוונה להשתתף במלחמה נגד ישראל -אויבים מלבנון, סוריה, איראן, עיראק, תימן ואפילו אפגניסטן. מדינות המערב מוטרדות בלי סוף מהטרור. כלכלית, פוליטית וביטחונית. לישראל הוענקו שוב, אחרי שנות שקט, שני הכתמים הישנים שלה: פושעת מלחמה לכאורה, וכאב ראש נוראי למערב. במילים אחרות: ישראל חיפשה שלום, ומצאה מלחמה. כואבת.
לקח זמן עד שהבחנתי כמה אירועי ההווה דומים לעבר. הסיפור הימני הקבוע מתאר את צביעותו של ערפאת בהסכמי אוסלו, את תכנונו שלא נפסק להשמיד את ישראל ואת האיוולת שב"לתת להם רובים". אבל ישנה עובדה חשובה לא פחות: את רוב פיגועי הטרור ב-94 ביצע בכלל חמאס, שהתנגד להסכם אוסלו לא פחות מאנשי חברון ואלון מורה. את הפיגועים האלה הוא ביצע נגד האפשרות, אפילו בהכרזה, ששלום ישרור בין ישראל לבין הפלסטינים. למעשה, גילוי החולשה העיקרי שהוליד את הטרור – הוא זה של הערבים, לא של היהודים.
הדמיון לאירועי השנה האחרונה מדהים. השלום המתגבש בין ישראל לסעודיה הוא חדשות רעות עבור איראן ועבור הטרור בכלל. העולם הערבי והמוסלמי שופך ביקורת קטלנית על מדינות הסכמי אברהם, עקב גילוי החולשה האדיר הזה. זו בעצם הייתה מטרת העיתוי של המלחמה מצד איראן – לחדד את דימויה של ישראל כאויבת המוסלמים והערבים ולהפוך כל צעד של נרמול יחסים איתה לחרפה.
ישראל לא "ויתרה" בהסכמי אברהם על שום דבר. היא לא הראתה חולשה. היא לא נכנעה לטרור. להיפך, היא ביצעה מעקף מוצלח שלו, שעמד להפוך לתנועת מלקחיים שתכה בו חזק. זה בדיוק מה שהדליק את הטרור, שהקדים להכות בחזרה. השלום הוא הבעיה – השלום עצמו – לא הדרך אליו. גם השלום הטהור ביותר, השלום האידאלי, ייענה בתגובה קשה שיהיה צורך קריטי להתכונן אליה.
אומר את המובן מאליו: כל יום הוא יום טוב עבור חמאס להרוג את כולנו. זה נכון גם לשאר ארגוני הטרור. לא השלום מוליד את הטרור ולא אף דבר מלבד עצם קיומנו כאן. גם אם נשתוק ולא נעשה דבר, הטרור עדיין יבוא. כשמנסים לבחון את התנודות של הטרור ולהתחקות אחריהן, חשוב להבין: הטרוריסטים נדלקים מגילוי החולשה של בני עמם, לא פחות משמדליק אותם גילוי החולשה שלנו.
אין בכוונתי לומר כי הסכמי אברהם היו טעות. הם היו צעד פורץ דרך והיסטורי – אך זאת בתנאי שננצל את ההזדמנות. אנחנו משלמים מחיר איום על ההסכמים האלה כעת. האם לצד המחיר הזה נזכה לקחת את איראן צעד ענק אחורה, או שיקרה להיפך? את זה אנחנו נקבע. כך גם נקבע האם המחיר הנורא הזה היה המחיר בדרך לניצחון או תחילתה של מפלה.
אנחנו חייבים להשתחרר מזווית הראייה האינפנטילית שלא רואה מעבר לרגע. שעבורה כל הפסד בקרב מוכיח שנכשלנו במערכה כולה. הן הימין והן השמאל הישראלי מכרו לאנשיהם חזון מטופש בו אם רק נפעל נכון, איש לא ייהרג והטרור ייעלם בעשן. כל אחד מהצדדים חייב להכיר במחירים של פעולותיו, ולחפש שיטה שתהיה, עד כמה שזה נורא לומר, שווה את המחירים האלה. שלום מתוך חולשה עולה בהרוגים. שלום מתוך עוצמה – גם כן.
אנחנו עדיין יכולים לצעוד קדימה, כל עוד הבשורה שווה את המחיר. הרגישות הקיצונית שלנו למחיר שיתקה אותנו ומנעה ממנו לעצור את הטרור במשך שנים. הגיע הזמן שנבין כי אין מהלך גדול במזרח התיכון שלא יעלה לנו מחיר כבד. אבל זו לא סיבה לעצור. חוסר המעש עלול לעלות במחיר כבד עוד יותר.
