אין על אנרגיה של המונים. עשרות אלפי אנשים שמקובצים ביחד למטרה אחת – תהא זו תפילה לא־ל עליון, עידוד קבוצת הכדורגל הביתית או מופע מוזיקלי של הלהקה האהובה עליך, אי אפשר שלא להרגיש את החשמל באוויר. להיות בהופעה זו חוויה מיוחדת במינה, אבל באלו האחרונות של להקת "קולדפליי" נוסף רובד מרגש ומיוחד משלו: להיות ישראלי בהופעה.
מכל תופעות התרבות שצצו בחיינו מאז 7 באוקטובר, מה שמתרחש במסע ההופעות של הלהקה הבריטית הוא אחת התופעות המרתקות ביותר. דווקא משום שמדובר באירוע כל כך מנותק מההוויה הישראלית הנוכחית הוא מעניק הצצה למצבנו הנפשי. גם כשאנחנו יוצאים לחופשה, אנחנו לא רוצים ולא באמת יכולים להתנתק. תודעה קולקטיבית בעולם אינדיווידואלי.
שום דבר בבודפשט של אביב 24' אינו אותו דבר. מהקיוסק ברכבת התחתית מציצות אליי תמונותיהם של כפיר ואריאל ביבס, מחוץ לבית הכנסת הנאולוגי המרשים ניצב פוסטר ענק של כל החטופים, ועל הנעליים באנדרטה המפורסמת שעל גדות הדנובה נקשרו סרטים צהובים שמתנופפים ברוח. שרוך מקשר בין עבר להווה. עמוד הברזל הצמוד התכסה כולו בסטיקרים שהדביקו בני משפחותיהם של חללי צה"ל ושל נשחטי הנובה, כמו מתחננים שמישהו ישזוף עיניים על המת האהוב שלהם. שיזכור, ולו לרגע. היש יותר יהודי משכבות גיאולוגיות של הנצחה?
הטרפת סביב סיבוב ההופעות של הלהקה הפופולרית החלה עם הספירה לאחור באתר מכירת הכרטיסים. קולדפליי היא אחת הלהקות האהובות בישראל, אבל העניין חצה את גבולות גרעין האוהדים השרופים. השילוב בין מיעוט זמרים בינלאומיים שמגיעים לארץ, תחושת FOMO (פחד לפספס) והרצון לצבור חוויות ייחודיות – רצוי כאלו שמצטלמות מעולה לסטורי באינסטגרם – הפכו הופעות בחו"ל לסחורה הכי חמה בשוק החופשות. לאירופאים לא היה סיכוי: אתונה נכבשה לפני שבועיים בידי הישראלים, אחריה בוקרשט ובשבוע שעבר בירת הונגריה זכתה להפוך לתל־אביב הקטנה לכמה ימים.
על אף שהכרטיסים נרכשו לפני שנה, המלחמה הפכה את כולנו לחיילים. גיא הוכמן ניסה לעלות על הבמה כשהוא עטוף בדגל ישראל רק כדי להתרסק במבוכה, מיה ואיתי רגב ששוחררו משבי חמאס הניפו את תמונתו של חברם הטוב עומר שם־טוב שעדיין בעזה, וכמוהם עוד רבים.
כאן המקום לעצור ולהסביר קצת על מהות ההופעה. קולדפליי אולי מחזיקה בפלייליסט מרשים של שירים (גם אם קלישאתיים, נוסחתיים ובינוניים) אבל החוזקה שלה קשורה לשני גורמים אחרים: הפקה גרנדיוזית ומושקעת וסולן כריזמטי ששולט לחלוטין באולם. כריס מרטין אוהב את הקהל שלו, שמתמסר אליו בחזרה, שלוש פעמים בשבוע. הוא הצליח לגרום לכל אחד מ־60,000 האנשים שהגיעו לאצטדיון פושקש ביום שלישי שעבר להרגיש כאילו הוא שר במיוחד בשבילו. זה כולל שיח פעיל עם הנחיות מתי לשיר, מתי לעצור, מתי להרים למעלה את הצמידים הזוהרים ליצירת מופע תאורה אנושי מהמם חושים. ובעיקר – הוא מעלה אוהדים לשיר איתו, מקריא בקול שלטים מונפים, מכוון את הצלמים להתמקד על אנשים מעניינים בקהל ומחבר עבורם שירים ספונטניים. בנוסף להופעה מחשמלת, כל האמור מייצר גם הזדמנות להעביר מסרים, והישראלים הנועזים לא התכוונו לפספס אותה. מה שהחל כתנועה ספונטנית צבר תאוצה בקבוצות וואטסאפ ופייסבוק ייעודיות וכיום כל ישראלי שמגיע להופעה יודע מה מצופה ממנו ברגע האמת; עם דגל ביד אחת ושלטים בהיכון בשנייה, כולנו מבקשים להפוך לשגרירים לרגע ולהפיץ הסברה בכל חלק וחלק של המופע. מרטין מצידו בהחלט מודע לניסיון הלא מאוד עדין ונע בין זרימה עם העניין בחלק מההופעות לבין התעלמות באחרות, ובעיקר מנסה באלגנטיות להישאר מהאו"ם.
אולי אלה ייסורי המצפון על שהשארנו מאחור מדינה בלהבות, אולי זו התחושה של שליחות לאומית, אבל עם כל הכבוד לשיר Yellow, הרגע המרגש ביותר נרשם דווקא כשהוא הסתיים. האורות הצהובים עדיין שטפו את הקהל ואחינו מכל קצוות האצטדיון זעקו שוב ושוב בגרון ניחר ובמקהלה מתוזמנת להפליא: !Bring! Them! Home. אני לא יודעת אם הצלחנו לפתוח שערי שמיים או לשכנע אפילו את מי שעמד לצידנו, אבל לא היה ישראלי אחד שעמד שם בלי דמעות בעיניו.
