אומרים שהמציאות עולה על כל דמיון, וזה בהחלט נכון במקרה המוזר של דונלד סטרלינג. הבעלים הקשיש של הקליפרס, קבוצת ה־NBA השנייה והפחות מוכרת מלוס־אנג'לס, בנה לעצמו את חיי הפאר המושלמים. הוא היה איל נדל"ן עשיר שחי בווילות יוקרה, ארגן מסיבות פאר יחד עם אשתו מזה עשרות שנים וניהל את קבוצת הכדורסל שבבעלותו ביד רמה – אולי רמה מדי, אבל למי אכפת? הוא אהב שהקליפרס מפסידים הרבה, זה נתן לאוהדים תקווה. אלא שאז, ביום בהיר אחד, בזמן שהקבוצה המפסידנית שלו אשכרה הייתה בדרך לאליפות ומתחי הגזע בארה"ב היו בעלייה, נחשפה הקלטה שלו מתבטא בגזענות איומה. והכול התחיל להתפרק. הסיפור הזה עולה בימים אלו על המסך הקטן במיני־סדרה החדשה "קליפד", שהיא אדפטציה של הסכת מוצלח של רשת ESPN האמריקנית שצלל למעמקי פרשיית דונלד סטרלינג, אשר זעזעה את עולמות הספורט והתרבות האמריקניים ב־2014 והובילה להדחתו התקדימית של בעלי קבוצה אף שלא הואשם בפשע. הסדרה הופקה בערוץ FX, שחובב דרמות על שערוריות אמיתיות והיה אחראי גם לסדרה על נוכלת־העל מעמק הסיליקון אליזבת הולמס ("הממציאה"). אבל בניגוד לסדרה הקודמת, נראה שהיוצרים של קליפד מנסים כל הזמן להתעלות על המציאות ההזויה ממילא ולנפח אותה עוד יותר, וכאן נחשפת חולשתם הגדולה.
את הסיפור של קליפד אנחנו רואים מכמה נקודות מבט שונות ומקבילות. בראש ובראשונה נחשפים לסיפור דרך עיניו של דוק ריברס (לורנס פישבורן), מאמן אפרו־אמריקני שפורש מתפקידו בבוסטון אחרי זכייה באליפות ומגיע ללוס־אנג'לס כדי לעמוד באתגר שהכריע את כל קודמיו: להנהיג את הקליפרס להצלחה. זה לא קל, שכן מדובר בקבוצה "מקוללת" שמאז הולדתה בשנות השבעים לא זכתה באליפות, ראתה חצי גמר או הצליחה באופן אחר בפלייאוף. אחת הסיבות המרכזיות לדיספונקציה הנוראה היא בעלי הקבוצה דונלד סטרלינג (ותיק קומדיות המצבים אד אוניל, בליהוק מבריק), אדם שמדגים ברמ"ח איבריו כל קלישאה שאי פעם נכתבה על "גבר לבן פריווילג". הוא מתערב בניהול הקבוצה, מתבטא בספק־גזענות כלפי השחקנים, מתעמר בכפופים אליו ובאופן כללי מתנהג כמו אדם שחי יותר מדי שנים בלי שהחיים הורידו לו סטירה או שתיים. פרספקטיבה שנייה וחשובה לא פחות היא של וי סטיביאנו (קלאופטרה קולמן), ה"עוזרת־נהגת־מאמנת־עובדת" החצי־שחורה של סטרלינג שהיא גם הפילגש שלו. סטיביאנו היא צעירה ללא קריירה שמעריצה את קים קרדשיאן, מנהלת חיי חברה פוריים באינסטגרם ומעוניינת גם היא בהצלחה ללא עבודה. עד כה המזימה עובדת די בקלות, שכן סטרלינג קונה לה רכב יוקרה, את כל הבגדים והתכשיטים שהיא רק רוצה ובשלב מסוים אפילו שם שני מיליון דולר על בית בשבילה ובשביל שני נערים שהיא מאמצת מסיבות שלא ברורות עד הסוף. אך אשתו של דונלד ושותפתו העסקית, שלי (ג'קי ויבר), חוששת מכך שהוא מתרועע עם פילגש בפומבי – והחשש הופך לחרדה אמיתית כשהיא מבינה שווי מנסה לשכנע אותו לשבור את הנישואים ומקליטה כל מילה של הנאומים ההזויים ורוויי הגזענות שהוא משמיע כשהוא בחדרי חדרים.
כך הולך ומתחמם סיר הלחץ. מצד אחד ריברס מצליח ליישב סכסוכים בין שני כוכבי הקבוצה – כריס פול (ג'יי אלפונס ניקלסון) ובלייק גריפין (אוסטין סקוט) – ולהפוך אותם למנצחים על המגרש חרף השיגעון התמידי של הבעלים, ומנגד אותו שיגעון מעורר תככים ומריבות בין כל הסובבים את סטרלינג, עד שמגיע רגע הפיצוץ הגדול.
הדרמה המרכזית בקליפד נובעת מהעובדה שבעלים של קבוצת שחקנים המורכבת בעיקר מאפרו־אמריקנים הוא גזען נוראי שמתנהג כמעט כמו בעל עבדים רחום ש"מיטיב" עם השחורים שלו. כך שלכאורה יש כאן כל מה שצריך לדרמה מוצלחת – קצת אופרת סבון, קצת טרגדיה, עם קורט כדורסל ומסר על גזענות ופריווילגיה. אלא שבמקום לספר את הסיפור "סטרייט" – פשוט להציג את מה שקרה לקהל ולתת לו לשפוט – היוצרים שוב ושוב דוחפים את המסרים לגרון של הצופה, בלי אפילו טיפת סאבטקסט או תחכום. כך הכדורסל נהיה משעמם (ומביך יחסית לדרמת הכדורסל השנייה של השנה, "לייקרס: קבוצה מנצחת") הדרמה הופכת למלודרמה, הדמויות נעשות חדגוניות לחלוטין והמסר נעלם במבול של הטפה. "גזענות! גזענות!" זועקים היוצרים שוב ושוב ללא כל צורך, והופכים סיפור מזעזע, מבדר וסאטירי לעוד שיעור מתיש מבית היוצר הפרוגרסיבי של מסרים חדגוניים ומתישים.
קליפר, דיסני+
