במוצאי שבת אחד לפני שנה בערך ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי כדרכי בקודש בשלוש וחצי השנים האחרונות, פתחתי את הלפטופ, יצרתי מסמך דוקס חדש ובהיתי בסמן הכתיבה המהבהב. ככה במשך עשר דקות חיפשתי בנבכי הזיכרון רעיון שיכול לעבוד טוב בטור הסיפורים מהישיבה שלי. קמתי מהמחשב ופניתי למטבח והכנתי קפה וחזרתי לשולחן הכתיבה, ופתאום נזכרתי באיזה מקרה קטן ומרגש שקרה לי כשהייתי בחור ישיבה בן 21 בערך וככה בהתלהבות ובהתרגשות גדולה התחלתי לכתוב אותו.
אי אפשר לתאר את ההרגשה הנפלאה הזו של מסמך שעד לפני רגע היה ריק ומאיים וקר שלפתע מתמלא באותיות קטנות ושחורות בפונט Alef האהוב עליי. ואלה לא סתם אותיות, אלה אותיות שעשויות מזיכרון. אותיות שעשויות מתחושות ורגשות. וככל שהסיפור התקדם יפה במסמך הדוקס אני הבנתי שיש בו בסיפור הזה הרבה יותר מאשר סיפור לעיתון. וזה לא שאני מוריד חלילה מערכו של סיפור בעיתון, פשוט היה משהו בסיפור הספציפי ההוא שיכול היה לדעתי לעבוד טוב יותר בפורמט אחר. אז עשיתי מעשה אמיץ ועצרתי את הכתיבה אפילו שהייתי כבר הרבה אחרי החצי, והעתקתי את הטקסט למסמך חדש וחזרתי למסמך הריק שלי ובהיתי שוב בסמן המהבהב והכנתי עוד קפה ומצאתי סיפור אחר וכתבתי אותו ושלחתי לעורכת.
הגשנו יחד את הפרויקט לכל מיני קולות קוראים להפקת סרטים קצרים וקיבלנו לפחות שלוש פעמים תשובות שליליות וכבר היינו על סף ייאוש
למחרת בבוקר, פתחתי את המסמך עם שלושת רבעי הטור שלא נשלח וקראתי אותו שוב ובלי לחשוב יותר מדי נכנסתי ל"דיאלוג" ותוך ארבע שעות בערך ושלוש כוסות קפה עמד לנגד עיניי תסריט בן 21 עמודים. נתתי לו שם זמני וסגרתי את הקובץ עד שמתישהו הספקתי לשכוח ממנו. יום אחד נתקלתי בקול קורא של אחת מקרנות הקולנוע לפיתוח סרטים קצרים ונזכרתי בסרט הקצר ההוא שכתבתי, ואמרתי לעצמי, מה יש להפסיד? ומילאתי את הפרטים ושלחתי את ההצעה, ובאמת לאחר שלושה חודשים בערך קיבלתי תשובה חיובית מקרן הקולנוע ההיא, הם אהבו את הרעיון והחליטו לתמוך בפיתוח שלו.
מי שקצת מצוי בעולמות הקולות הקוראים של עולם הקולנוע והטלוויזיה בישראל יודע שזה ממש לא מובן מאליו לקבל תשובה חיובית. חייו של תסריטאי מצוי רצופים בתשובות שליליות ובאכזבות מרות, כך שלקבל תשובה חיובית אפילו על סרט קצר זה רגע משמח מאוד. בכל מקרה, פתחתי שוב את התסריט ההוא ושייפתי אותו קצת, וקיבלתי עליו פידבק מהעורך של הקרן ושלחתי עוד דראפט וקיבלתי עוד פידבק ועשיתי עוד סבב תיקונים ועוד שיוף לדיאלוגים פה ועוד שיוף לפעולות שם עד שעמד דראפט מהודק יותר, חד יותר ומרגש יותר. ואז שלחתי את הדראפט למורה הגדול שלי לתסריטאות, זה שלמדתי ממנו את רוב מה שאני יודע בתחום, והוא קרא את התסריט ונפגשנו לקפה וכמובן גם לו היה מה להגיד, אז ישבתי וכתבתי כל מה שהוא אמר בחרדת קודש והלכתי הביתה ושכתבתי שוב את התסריט.
השלב הבא היה למצוא מפיק אז כתבתי פוסט שאני מחפש מפיק לסרט קצר ומישהו תייג את יהודה, ויהודה ואני נפגשנו והתיידדנו והגשנו יחד את הפרויקט לכל מיני קולות קוראים להפקת סרטים קצרים וקיבלנו לפחות שלוש פעמים תשובות שליליות וכבר היינו על סף ייאוש ואז פרצה המלחמה ולמי היה ראש להתעסק בדברים טפלים כמו סרט קצר, נחמד ככל שיהיה. ובכלל, יהודה המפיק נקרא בצו 8 אל החזית הדרומית ורוב הזמן לא היה זמין.
אבל אז, יום אחד אני רואה על הצג שיחה נכנסת ממנו וזה היה לי מוזר כי ידעתי שיהודה לוחם עמוק בעזה ובכל זאת עניתי ויהודה היה על הקו וברקע שמעתי זמזום כזה טורדני וקולות של פיצוצים ומבעד לכל זה יהודה אומר לי תשמע, אני מדבר איתך מאיזה איתור ברצועה ורוצה להגיד לך מפה מזל טוב כי קיבלת מענק הפקה לסרט שלך. ושמחנו מאוד והופתענו, אבל אז יהודה הנשמה אמר, תשמע עדן, אני לא ממש יודע מתי אני יוצא מפה, וככל שעובר הזמן דברים רק הולכים ומסתבכים, אז אני לא רוצה לעכב את הסרט שלך ואם אתה מוצא מפיק אחר, אני לגמרי מקבל את זה בהבנה.
ואני חשבתי לרגע ואמרתי לו, תגיד לי אתה גנוב על כל הראש?! ייקח כמה שייקח. אתה תצא מעזה בעזרת השם ונעשה את הסרט הזה יחד בעיתו ובזמנו. וזהו. אני לא אלאה אתכם בכל הפרטים והעניינים והעיכובים והמניעות שחווינו יחד, אבל השבוע, ממש לפני כמה ימים צילמנו את הסרט הקצר שלי, ומה אני אגיד? יש למה לחכות.
