הטור מהשבוע שעבר, שבו אמרתי שזה הזמן להנמיך את הלהבות מול החרדים, גרר ביקורת רבה, שאת חלקה הגדול אני יכול לקבל.
קודם כול, ברמת מסגרת הדיון – נטען שאני לא מספיק מכיר את הציבור החרדי, ויכול להיות שזה נכון (אם כי אני לא בטוח שכל יתר הכותבים בנושא מכירים יותר); נטען שלא צריך להתרגש מזעקות השבר וה"אנטישמיות" מול כל ביקורת, כי זה מגזר שרגיל לטונים גבוהים יותר, וזה בהחלט מתקבל על הדעת; נטען שאני אופטימי מדי, וזו ביקורת סבירה מאוד; אמרו שאני לא מבין את מצוקת המילואימניקים כי לא עשיתי חודשי מילואים רצופים במלחמה – גם זה יכול להיות, אם כי יש לי הרבה קרובים וחברים ששירתו שירות ארוך, ובאופן כללי הטענה שרק מי ששירת יכול להביע דעה היא קצת בעייתית.
ברמה המהותית יותר, רבים כתבו שהדבר היחידי שיכול לעצור את ההשתמטות של המגזר החרדי מהשתתפות בנטל הביטחוני והכלכלי, לאחר שמהלכים של רצון טוב וגיוס הדרגתי נכשלו, הוא מהלכים פוליטיים חריפים, ובעיקר שלילת תקציבים – שתכפה על המגזר להפסיק להתפרנס ממדינת ישראל ולהתחיל להיות פעילים יותר. החרפת הטרמינולוגיה והטונים הגבוהים בכלל לא נועדו להתעמת עם הציבור החרדי (שצעיריו ברובם ממילא לא מכריעים בעצמם, אלא מקבלים עליהם את הכרעות הרבנים והעסקנים), אלא עם שליחי הציבור של הציונות הדתית והליכוד, שיבינו שהשטח כבר לא יסכים לקבל את המצב הנוכחי.
הטיעון הזה מניח כמה דברים: קודם כול שמישהו בפוליטיקה הישראלית יצליח להתגבר על המחלוקות הפוליטיות האחרות, ולהקים ממשלה שלא נשענת על מפלגות חרדיות – עכשיו זה אולי נראה מובן מאליו כי זה הנושא החם, אבל כשתגיע העת להקים קואליציה אולי נגלה שאף מחנה פוליטי לא מצליח להתאחד, וכולם עדיין מציעים לחרדים צ'ק פתוח. שנית, השאלה אם עצירת התקציבים תגרום למשבר כלכלי בעולם הישיבות – רק השבוע טענו גורמים חרדיים שהם מצליחים להשיג תקציבים חלופיים מכספי תרומות. ושלישית, גם אם אכן יהיה משבר כלכלי במגזר החרדי, השאלה אם הוא יעלה את מספר החיילים בצה"ל נתונה בספק.
אבל כאמור, על כל זה אני מסכים לנהל דיון. יש רק טענה אחת, שחזרה כמה פעמים, שמעידה על חוסר הבנה בסיסי של אחד העקרונות החשובים ביותר, וכדאי להתעכב עליה: "אם הם גם ככה לא תורמים ולא אכפת להם, מה תועיל לנו הלכידות החברתית עם החרדים?"
מה יוצא לי מלהיות מוסרי
זה שגוי, מפני שלכידות חברתית עם האחים שלנו לא נועדה להועיל, היא ערך בפני עצמה. וכמו ערכים אחרים – צניעות, חמלה, גמילות חסדים, תמיכה בחלשים, הכרת הטוב וכן הלאה – אנחנו לא שואלים מה יוצא לי מלהיות אדם מוסרי, אלא שואלים את עצמנו איך מגיעים לשם. כמו במשפחה, שבה גם אם יש לנו תחושה שאחד האחים לא עוזר ולא נותן את חלקו, הוא עדיין אח שלנו ומי שערך המשפחתיות חשוב לו ישקיע כמיטב יכולתו בקשר איתו, למרות התסכול והחד-צדדיות.
זה קשה, כי מאז שהיינו לעם אנחנו אוהבים לריב. בשבועות אלו אנחנו בדיוק קוראים בתורה רצף פרשות שעוסקות במריבות פנימיות ובתלונות, שאפילו עוסקות בנושאים כמו יציאה למלחמה וחלוקת המשאבים. מאוחר יותר עם ישראל נקרע לשתי ממלכות, עבר כמה וכמה מלחמות אחים ושילם בכל פעם מחדש מחיר עצום על אובדן הלכידות הפנימית. חכמים לימדו אותנו ששנאת אחים היא כוח חזק מספיק כדי לגרום לחורבן. ואם לא השתכנענו בזה, הגיע מאורעות השנה האחרונה ולימדו אותנו היטב שכאשר אנחנו מפולגים ומסוכסכים בתוך עצמנו, המחיר במרחב עלול להיות כבד.
ולכן גם כשזה קשה, וגם כשהיצר הרע מסית אותנו להתעצבן, לדפוק על השולחן ולנתק את הקשר, אנחנו צריכים לשמור על הקשר הזה חי וקיים. גם אם זה אומר לבלוע את הרוק ולוותר, כי זו המשמעות של ערכים – אנחנו מאוחדים לא רק כשזה נוח, לא רק עם מי שקרוב. זה נכון לגבי השמאל החילוני, ונכון לגבי הציבור החרדי המנותק-לכאורה.
החרדים יודעים שהם חלק מהסיפור
כל זה נכון היה גם אם לא היה אכפת לחרדים ממדינת ישראל ומעם ישראל. הם חלק מעם הזה ומהסיפור הציוני הגדול אם ירצו ואם לא, ואנחנו צריכים לשמור את הקשר איתם ולמצוא את הדרך לומר את דעתנו בתקיפות אבל בלי לשבור את הכלים. וזה נכון עוד יותר, מפני שאני גם לא מסכים עם הטיעון שלא אכפת להם.
אני פוגש חרדים, אני מדבר עם חרדים, אני קורא חרדים. רובם אכן לא מסכימים להתגייס, ויש לזה שלל סיבות, אבל אי אפשר לומר שלא אכפת להם. טבח שמחת תורה זעזע גם אותם, רבים השתתפו באריזת מזון לחיילים וסוגי התנדבות כאלה ואחרים, ורבים מצהירים שהלימוד שלהם מוקדש להצלחת החיילים.
האם זה מספיק? האם זה פותר את הצורך של מדינת ישראל בחיילים קרביים נוספים? ודאי שלא. אנחנו בהחלט צריכים לנתב אותם לקחת חלק פעיל יותר בסיפור, אילו רק יש דרך לעשות את זה. ועדיין, אחד הדברים הבסיסיים שצריכים להנחות אותנו, גם בסוגיה הזו, הוא השאלה איך אנחנו נשארים עם אחד, שאמנם מתווכח אבל לא מסוכסך ולא קרוע ומפולג בתוך עצמו.
