כשמלכה שלי, בתי הרביעית, נכנסה לפני שש שנים לכיתה א' בבית ספר שומרון, היא כבר הייתה יתומה מאב יותר מחצי שנה. מי שנתקל בה בתקופה ההיא פגש דגם מוגדל מעט של דמות הרגש "כעס" בסרט המופלא "הקול בראש". בעצם, מלבד פרצוף מכווץ גבות, ועיניים חודרות כמו סכין שף מושחזת היטב – לא הייתה לה שום הבעה אחרת.
בשונה מאחיותיה הגדולות ממנה, נטייתה של מלכה הייתה להיות מופנמת וביישנית יותר. אך למזלה (או לצערה, תלוי את מי שואלים) האחיות קדמו לה בבית הספר, ולכן קבלת הפנים שחיכתה לה שם כללה, לצד זכות האבות, גם מורשת אחיות.
שנים קודם לכן נפרדתי לראשונה מבית הספר הזה כאשר עזבתי את חדר המורים שלו ועברתי לחנך באולפנה במעלה־לבונה. כבר אז, איך לומר, לא בדיוק הצלחתי להיפרד. נשארתי יותר משנה בקבוצת הוואטסאפ של חדר המורים והשתדלתי להגיע, לבקר ולהישאר נוכחת.
כשרזיאל נרצח, צוות המורות והמורים היו הראשונים להתייצב בביתי. בעת ההיא היו לי שלוש בנות בבית הספר, ובאופן מיידי שלושתן נעטפו, נתמכו וטופחו כך שהנזק הנפשי, בהיעדר אבא ובהיעדר אמא מתפקדת כמו שצריך, יהיה קטן ככל האפשר.
אף מורה או איש צוות מעולם לא ויתר לילדיי. הם דאגו להעניק להם גבולות ומשמעת ברורה, ברגישות גדולה אבל בלי להיבהל ממצבם הייחודי
זה הורגש מאוד ביחס האישי שקיבלנו לאורך השנים, במענה רבגוני לכמעט כל צורך שהצפתי בפני הצוות, וגם, בעיקר, בקביעת גבולות שעזרו לי בעת ההיא לשנס מותניים ולהיכנס לתמונה גם כשיכולותיי היו רופפות יותר. שום מורה או איש צוות מעולם לא ויתר לילדיי. הם דאגו, לפעמים מעל ומעבר, להעניק להם גבולות ומשמעת ברורה, ברגישות גדולה אבל בלי להיבהל ממצבם הייחודי והכואב של ילדיי וממצבי שלי.
קומה איתנה
אבל זה לא עצר שם. בהיותי חלק מהצוות ואמא לתלמידות, מצאתי את עצמי לא פעם מוכנסת תחת כנפיהם של המורות והמורים שפשוט היו שם. פעמים רבות, ללא מילים, הם ראו אותי ואת ילדיי בראייה נדירה מאוד שהפכה את מוסד הלימודים הזה לבית בטוח שבו יכולתי להניח את הראש ואפילו ליפול. כי תמיד היה מי שיתפוס או שיכין לי את השטח כדי שהנפילה תכאב כמה שפחות. תמיד היו מי שהביאו עוגה לביתי, או שהתקשרו להציע לי טיפול רגשי כזה או אחר כי הם שמעו שזה מדהים ובחינם ובשבילי.
השנה מלכה שלי מסיימת כיתה ו'. היא האחרונה בסדרת הבנות ולכן האחרונה בבית הספר המדהים הזה, שהפך להיות נשמת אפינו בשנים האלה. עד כדי כך נשמת אפינו שלא שמתי לב שרגע הסיום שלה הוא רגע מכונן אפילו יותר משל כל ילד אחר בגילה, ולקח לי זמן לקלוט שיומה האחרון שם בשנה הזאת יהיה יומנו האחרון תחת חסותם המחבקת ואוהבת של צוות בית הספר שומרון על כל אנשיו.
אני כידוע שונאת פרידות, ומיד מספרת לעצמי שלא תהיה כאן פרידה. שאמצא את הסיבות והדרכים לדבר עם המורות, להגיע מדי פעם לחיבוק עם המזכירה, להשאיר אותם חלק מחיי ומחיינו איכשהו. אבל עליי להודות על האמת שזה לא יהיה כך, וכמו כל דבר טוב שנגמר, גם התקופה הזו תהפוך אט־אט לזיכרון מימים אחרים מלאים בחסד וברחמים, בחברות ובנתינה אינסופית – ימים שהעמידו בנו קומה איתנה ובהירה שאני מוקירה אותה ואומרת עליה תודה.
שביל של אור
פניות רבות הגיעו אליי בעקבות הטור הקודם (זאת הייתה הפתעה נהדרת! אני לרוב לא מקבלת תגובות וחבל שכך, תכתבו לי! זה משמח ומרגש מאוד!). פניתי בו לחברותיי החרדיות בהצעה למצוא דרכים להתחבר למרות כל המפריד, ואני רוצה להתייחס לשתיים מהן.
ראשית, הדוגמאות שהבאתי לצורות התנדבות ו"התגייסות", היו מקריות לגמרי ונגעו להשלכות מעולמי שלי. כשכתבתי "תאפו עוגות", זה היה תוך כדי אכילת עוגה טעימה שהביאה לי חברה ועשתה לי טוב על הלב. כשכתבתי "תוציאו חולצות" היה זה תוך תשלום נוסף בפייבוקס לחולצות כלשהן שבנותיי ביקשו לרכוש. דבריי בעיקר התמקדו ברעיון לחיפוש יצירתי אחר הדרכים המגוונות להתחבר.
בנוסף, שמחתי להתוודע לארגון מקסים ומכונן, כזה שבדיוק אליו כיוונתי, שפועל יותר מחצי שנה וביתר שאת בחודשים האחרונים: "אחיות מברזל" פועל בפריסה ארצית רחבה ובו מתנדבות נשים חרדיות בכל צורכי המלחמה והחברה הישראלית בימים אלו. אני מרגישה צורך להדהד את הפעילות שלהן כאן, גם בעקבות דבריי אבל גם כי בתוך הקרע הגדול שהחברה שלנו עוברת, אני רואה ביוזמות האמיצות האלה מעין שביל של אור. אני בוחרת לסלול את דרכי עליו, והייתי שמחה אילו היה מתרחב ומתעצם.
אז תודה לכן, אחיות מברזל, אתן האור שלי כרגע.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
