אנשי המחאה נגד הממשלה ודאי לא ייחלו לכך, אבל נתניהו זכה השבוע לחיזוק מעמדו הציבורי, וזה קרה בהחלט בזכותם ובזכות תומכיהם בתקשורת. בראשית השבוע הציג ישי פרידמן בערוץ 14 סרטון מהפגנות קולניות בקיסריה, במסגרת אירועי "שבוע ההתנגדות". מאחורי המיקרופון שם התייצב עמי דרור – מראשי המחאה, ומי שמקדם בנחישות ובהתמדה את העלילה בדבר אדישות הממשלה לגורל החטופים. בנאומו כינה דרור את נתניהו "שטן", ואת משפחתו "משפחה של פושעים שמחריבה את מדינת ישראל". אחרי שתיאר את שרה נתניהו כ"אישה מחורפנת, קלפטומנית אובססיבית", עבר לניתוח אישיותו של הבן יאיר: "הילד חולה. נושך את האב. נובח כמו כלבלב. בטלן סהרורי. מסית מקצועי. אחיהם התאום של עודאי וקוסאי". עודאי וקוסאי, למי שפחות מתמצה ברודנות מודרנית במזרח התיכון, היו בניו של סדאם חוסיין, ונודעו במעשיהם הרצחניים – ולבסוף נהרגו במתקפת ארה"ב על מוסול. דרור צרח את הדברים במה שאפשר לתאר כטירוף מתוכנן היטב, וסיכם בשאגות: "על חורבות הטירה שלו בקיסריה אנחנו נקים מדשאה! את הבריכה שלו נסתום בבטון! את השם נתניהו נהפוך לקללה! מחה נמחה את זכר נתניהו!", ואף איים: "נתניהו, שומע? אנחנו באים! באים לאשתך המטורללת! באים לילדך המסית! באים לשריך הגנבים! באים לממשלת המשתמטים! באים, עד שאתם תיעלמו!"
בהפגנה מקבילה בירושלים, שהתקיימה במסגרת פורום חברתי דומה, קרא אלוף במיל' גיא צור, לשעבר מפקד זרוע היבשה: "נתניהו בוגד, הפך לאויב העם וצריך להדיחו מהר ככל שניתן". למרבה השמחה, צור המתיק את דינו והבהיר כי "הדרך לעשות את זה היא לדבר עם עוד ועוד ציבורים שיצאו לרחובות ולא יחזרו לביתם עד שהנבל ילך".
קשה להאמין (ואולי לא?), אבל בחיפושי גוגל של צירוף המילים "הסתה" ו"נתניהו" לא העלו זכר לאירועים הללו, למעט במחוזות התקשורת המזוהה עם הימין או הימין־מרכז. אין גם כל רמז לדרישתם של ח"כים מהליכוד לפתוח בחקירה בחשד להסתה. רוב הערוצים לא מצאו לנכון להתייחס לחשיפה של פרידמן, לא שידרו את הסרטון, וגם לא חשבו לפנות למצולמים או לגורמי האכיפה ולדרוש הבהרות בעניין. איש מיושבי האולפנים לא נדרש לתרץ, להסביר, להתנצל או לנמק את האמירות המופרעות שנשמעו בקיסריה – לא פוליטיקאים, לא עיתונאים מזוהי מחאה ואפילו לא מוביליה. שעה שכל מתנחל או חובש כיפה מתבקש להגיב על כל קריאה קולנית של מפגין אקראי בזירת פיגוע, ובאותה הזדמנות להתנצל על שרצח את רבין ז"ל – שלל הנאצות נגד הממשלה כמו עוברות ליד האוזן התקשורתית.
מגוון האשמות וטענות קשות ניתן וראוי להטיח בממשלה ובעומד בראשה, אלא שבמקרים שראינו השבוע לא מדובר בביקורת חריפה, אלא בהסתה. דביר קריב – איש חינוך ולוחם דמוקרטיה, כהגדרתו, שביקורתו נגד נתניהו לא נופלת במאומה מזו של חבריו למחאה – יצא השבוע בקריאה רמה נגד האמירות הללו, והזהיר מפני הישנות של רצח פוליטי בעקבות הסלמת המחאה. קריב לא חוסך במילים נגד נתניהו וממשלתו, אם להתנסח בעדינות, אולם כמי שנחשף לדבריו במסגרת תפקידיו לכל אות שנכתבה בעניין רצח ראש הממשלה רבין, מודיעינית ומחקרית, הוא יכול להזהיר שהתשתית לרצח האידיאולוגי הבא כבר כאן. כעת הוא מתחנן שלא ינרמלו את השיח המוקצן שעשוי ליצור רוח גבית לרצח כזה.
למרבה הצער, נראה שהניסיון לזעזע ולהתריע מפני רצח פוליטי, לא נופל על אוזניים קשובות במיוחד. בשיחות סגורות, ואפילו במעגלי שיח מגווני משתתפים, ניתן לשמוע אנשים רציניים, רציונליים בזמנם החופשי, מצדיקים מראש כל דרך להעלמתו של ראש הממשלה מהזירה הציבורית. התפיסה שהכול מתחיל ונגמר בנתניהו מושרשת בהם עמוק כל כך, שהם לא רואים שום מוצא אחר – למעט הזזתו באורח שהם לא מעיזים להעלות על דל שפתם, אבל גם לא מזדעזעים לשמוע את הפרשנות המתבקשת להתבטאויות שלהם בעניין. נראה שאירוע מהסוג שקריב מזהיר מפניו יתקבל אצלם במקרה הטוב במשיכת כתף, אם לא בהבנה גמורה והאשמת הקורבן, כפשוטו. התשתית למעשה כזה אכן מוכנה, רק האבטחה הקפדנית שמוצבת סביב ראשי ממשלות מאז רצח רבין מעכבת את הוצאתו לפועל.
באופן פרדוקסלי, מתנגדי נתניהו המדוברים נעים בשני כיוונים מנוגדים: הם מייחסים לו תכונות של אישיות בלתי מנוצחת, שאין דבר בעולם – אפילו לא מחדלי 7 באוקטובר – שיוכל להזיז אותה ממקומה; מנגד, הם רואים בו חזות כל הרע והכושל שבעולם. אנשים חביבים, אינטליגנטים ומובילי דעת קהל, מאדירים את נתניהו לממדים שמעריציו הנאמנים ביותר לא חושבים לייחס לו. מבחינתם, הוא לבדו אחראי לכל צרה במדינת ישראל, אולי אפילו בעולם; ממילא הם משוכנעים שאם נתניהו זז, הכול מסתדר – הכלכלה, מערכת הבריאות, גיוס חרדים ואפילו השלום עם הפלסטינים. ככה, במילים מפורשות. לעיתים נראה שהם מוכנים להאמין שעם סתימת הגולל על כהונתו של נתניהו, החור באוזון ייסתם יחד איתו.
נוצרה כאן תפיסה שהיא מעין כת שהעמידה בראשה אנטי־ראש־כת. בניגוד לתפיסת האנטיכריסט הידועה, במקרה הזה לא מדובר בצורר המשיח. המריעים לנוכח ההתלהמות המביכה בקיסריה ובירושלים לא אוחזים בתפיסת אנטי־משיח; לשיטתם, האנטיות היא המשיח. ההתנגדות שלהם לנתניהו היא־היא הבשורה. אם בצד של נתניהו יש מי שמאמין שאחריו המבול, בתמונת הנגד הקיצונית מאמינים באמונה שלמה שאחריו הגאולה. זה מה שמניע איש עסקים מצליח לעלות על במה, לצעוק סיסמאות קיצוניות באופן מעורר רחמים, ולזכות לצהלות עדר. אם זה לא היה מסוכן, זה היה כמעט מצחיק. טענות רציניות ומבוססות יותר נשחקות תחת הדורסנות של כמה ממנהיגי המחאה, שסובלים מאפס מודעות לגודל הלהט המשיחי שהם מפגינים, ונהנים מאפס ביקורת מצד כלבי השמירה של הדמוקרטיה.
נתניהו הוא לא משיח ולא שטן. הוא אישיות פוליטית שנויה במחלוקת, הרבה מעבר לעמדותיו הפוליטיות, אבל הוא לא בן אלמוות פוליטי. אפשר היה לצפות שעד לעת הזו ראשי המחאה יבינו שאין מי שמשמר את כהונתו יותר מהם, אין מי שדואג כמוהם לדחוף את קהל בוחריו מהעבר שוב ושוב לזרועותיו. בדיוק כמו קהל מאמין שסוגד למנהיג, האנטי־ביבי עושה זאת למי שסימן כאנטי־מנהיג: משמר בקנאות את מנהיגותו.
