על פניו, זה לא הגיוני.
כיצד יכול הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה להוביל לעלייה הגדולה ביותר באנטישמיות בעת החדשה? זה לא אמור היה להיות הפוך? ככל שיותר יהודים מתים, כך אוהבים אותם יותר? כמו שאומר הספר המפורסם, "אנשים אוהבים יהודים מתים".
איך אפשר להסביר שב-8 באוקטובר, מיד אחרי ש-1,200 יהודים נטבחו, נאנסו, גופותיהם הושחתו וכ-250 נוספים נחטפו על ידי מחבלי חמאס, חתמו 33 ארגוני סטודנטים באוניברסיטת הרווארד על הצהרה המטילה על ישראל "אחריות מלאה" לאלימות?
איך אפשר להסביר שב-8 באוקטובר, כפי שדיווחה הליגה נגד השמצה, פעילים אנטי-ישראלים נהרו לעצרות ברחבי ארצות הברית שבהן דוברים ונוכחים חגגו בגלוי את ההתקפות האכזריות? איך אפשר להסביר שאפילו כשמשפחות נשרפו בחיים, ארגוני שמאל קיצוני כמו "אם לא עכשיו" לא הצליחו למצוא טיפת סימפטיה לקורבנות ושחררו הצהרה לפיה "אנחנו לא יכולים ולא מוכנים להגיד שהפעולות של חמושים פלסטינים היום קרו ללא התגרות".
זכרו, זה היה לפני שהחלה כל פעולה צבאית בעזה. זה היה לפני שהדם היהודי התייבש. זה היה מיידי, רפלקסיבי. איך אפשר להסביר דבר כזה?
הנרטיב הקדוש
התיאוריה שלי היא ששונאי ישראל נכנסו לפניקה.
הטרגדיה של 7 באוקטובר הייתה כל כך עצומה, האלימות של חמאס הייתה כל כך בוטה והתמונות של יהודים שנטבחו היו כל כך גרפיות, שזה היווה איום קיומי – לא על היהודים – אלא על הנרטיב הקדוש והכל כך מושרש בתודעתם שיהודים = מדכאים וישראל = ישות קולוניאליסטית וכובשת.
לפיכך, נדרשה תגובה מיידית ומסיבית כדי להסיט את המיקוד חזרה לישראל. העולם חייב תמיד לדעת שישראל הגדולה והרעה היא האשמה וש"הגיע לה". זה הנרטיב שאסור לסתור לעולם.
הבעיה הייתה שאיש מעולם לא ראה אלימות פלסטינית כל כך פראית ומונומנטלית כפי שהיא נראתה ב-7 באוקטובר. הסברים רגילים כמו "הכיבוש" לא הספיקו. הכיבוש היה יותר מדי 1967. הפתרון לכיבוש היה שתי מדינות. כדי להתאים את עצמם לרעידת האדמה של 7 באוקטובר, השונאים היו צריכים לחזור לשנת 1948. הם היו צריכים לערער את עצם הולדתה של מדינת היהודים.
זו הסיבה ששמענו קריאות של "אנחנו לא רוצים שתי מדינות" ו"מהנהר לים" במהלך הפגנות בארה"ב ובמקומות נוספים. לא מדובר עוד ב"סיום הכיבוש למען דו-קיום עתידי". מדובר על שימת קץ לעצם קיומה של ישראל.
איך היהודים מעזים להילחם בחזרה
המלחמה בעזה הזינה את האנטישמים בשתי דרכים. האחת, היא העניקה להם אמתלה להשתמש במותם של פלסטינים ככיסוי מוסרי. אבל שוב, שימו לב לשימוש בשפה הקיצונית – לא כיבוש, אלא אפרטהייד ורצח עם. הדרך השנייה בה המלחמה הזינה את המתפרעים, היא שהיא הזכירה להם כמה קשה יהיה להיפטר מישראל. זה החריף את זעמם. הם ראו שהיהודים של היום אינם היהודים חסרי הכוח והישע שהלכו כצאן לטבח במחנות ההשמדה בשואה. אלה ציונים רעים שיודעים להילחם בחזרה כשמנסים להרוג אותם. איך הם מעזים.
אף על פי כן, 7 באוקטובר גרם להם לחשוב שאפשר להביס אפילו את הציונים המרושעים האלה. אחרי 75 שנים של ניצחונות צבאיים, המדינה היהודית האימתנית קיבלה סוף סוף את המכות הראויות לה. השונאים הריחו דם, אפילו ניצחון.
אז בעוד שהמלחמה החזירה את ישראל למחנה המדכאים, זה לא הרגיש מספיק כמו ניצחון. 7 באוקטובר העניק לשונאים טעימה מהניצחון האולטימטיבי של חיסול ישראל – והם אהבו את זה. המטרה החדשה היא להעביר את ישראל ממחנה המדכאים – למחנה המובסים.
אך למרות זאת, היהודים טעמו תבוסה בעבר, והם יודעים שלא משנה איך העולם מרגיש לגבי יהודים מתים – הם יילחמו כמו אריות כדי לא לטעום טעם זה שוב לעולם.
