שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מכהן בתפקיד שנה וחצי, אבל עומד להעביר בחודשים הקרובים את התקציב הרביעי שלו, אחרי שנדרש להעביר תקציבים מתוקנים בשל המלחמה. מבחינת היקף העיסוק, זה דומה למצב שבו שר האוצר נמצא כבר בשנתו השישית בתפקיד. תאריך היעד לאישור התקציב בממשלה הוא אוגוסט הקרוב, אבל במשרד האוצר יש כרגע יותר שאלות מתשובות, ויותר ספקות מתוכניות. מעל הכול מרחפת שאלת שרידותה של הממשלה הנוכחית, והאם היא בכלל תגיע למועד בניית התקציב. אחרי השאלה הזאת מנקר הספק אם יש לממשלה הזאת יכולת להעביר את התקציב שנדרש כעת.
אם לסכם במשפט את הצומת שבו נמצא כרגע שר האוצר, עליו לבחור אם לקדם את התקציב שהמדינה צריכה, או את זה שהממשלה מעדיפה. כך או כך, הממשלה צריכה להעביר תקציב לשנת 2025. מי שירכיב את התקציב הזה עכשיו, יגלה שהצרכים וההוצאות עולים הרבה על ההכנסות והמקורות. בקרב כל הגורמים המקצועיים במשרד האוצר שורר קונצנזוס שזה יהיה תקציב קשה, עמוס קיצוצים והעלאות מס. כל הנתונים הוצגו בפני סמוטריץ', וכעת הוא נדרש להחליט אם יהיה זה תקציב אחראי, שיכלול את הצעדים הדרושים כדי לשמור על התקציב והכלכלה, או תקציב של "חצי עבודה". כזה שיעשה את המינימום ההכרחי, לא ירגיז אף אחת מהשותפות הקואליציוניות, ויגלגל את הבעיות עוד כמה חודשים קדימה.
בכירי האוצר הציבו בפני סמוטריץ' שאלה עקרונית: האם ממשלת ישראל תנהג כמו זו של 1973, או שתבחר לנהוג כמו ממשלת 2003. הממשלה שבאה אחרי מלחמת יום הכיפורים התעלמה מהבעיות הכלכליות העמוקות שאפיינו אז את הכלכלה הישראלית, והובילה אותנו אל העשור האבוד של שנות השבעים. ב־2003 בחרה הממשלה, לצד ניהול מבצע חומת מגן, לקדם סדרה של רפורמות מבניות שהשפעתן החשובה ניכרת עד היום. במילים אחרות: בכירי משרד האוצר שאלו את סמוטריץ' אם הוא מעוניין להיות נתניהו של 2003, או לטמון את הראש בחול כמו ממשלות מפא"י.
קיים דמיון לא מבוטל בין המציאות הכלכלית של 2003 ובין המצב הנוכחי. בשני המקרים, משבר ביטחוני התלכד עם גירעון גבוה וקשיים כלכליים. מצד אחד, מבחינה ביטחונית המצב היום גרוע יותר מכפי שהיה אז, הצרכים גדולים יותר והאיומים אדירים. מצד שני, ישראל הנוכחית היא חברה עשירה יותר ובעלת איתנות כלכלית רבה יותר. אבל בצמרת האוצר מתריעים: אם הממשלה לא תתעשת, אפשר לחזור לשם ואף למצבים גרועים יותר. יש גבול עד כמה אפשר לומר למשקיעים, לשווקים, לסוכנויות הדירוג ולציבור שמדובר באירוע זמני, שאחריו נתאושש ונחזור למסלול. בתחילת המשבר זה היה קל יחסית; שמונה חודשים אחר כך, וכשהסוף לא נראה באופק, זו משימה קשה יותר.
רק לפני כמה חודשים אישרה הממשלה תקציב קיצוצים שהיה אמור לכסות את הבור. במסגרתו נערכו קיצוצים רוחביים בכל משרדי הממשלה, והוחלט גם על העלאת המע"מ באחוז נוסף, החל מהשנה הבאה. סמוטריץ' הבטיח אז שמדובר בתקציב אחראי, מרוסן, כזה שמשנה את סדרי העדיפויות. בפועל, כבר אז היה ברור שמדובר במינימום ההכרחי, אבל עכשיו מתברר שזה לא היה קרוב לגרד את מה שנדרש. הוצאות הביטחון שצה"ל מעריך עכשיו שהוא יזדקק להן, גדולות משמעותית מהערכותיו הראשוניות. המלחמה נמשכת, והאיומים הולכים ומתעצמים.
היום ברור שבישראל שלטה לא רק קונספציה ביטחונית, אלא גם קונספציה כלכלית. זו שטענה כי אין עוד צורך בתקציבי הביטחון העצומים שנדרשו פה בעבר, ושאפשר להשקיע הרבה יותר בנושאים החברתיים־כלכליים ובמשרדים האזרחיים. המחדל שאנחנו משלמים עליו עכשיו בריבית גבוהה לא החל בשבעה באוקטובר, אלא ב־15 השנים שקדמו לו. בכלל זה ההקטנה המתמשכת של הצבא, שמגלה כעת כי הוא חסר יכולת להתמודד עם כמה זירות במקביל.
האלונקה הכלכלית
כדי לצלוח את המשוכה של תקציב נוסף בזמן מלחמה, ביקש סמוטריץ' לכנס סמינר. בשבוע שעבר התכנסה כל צמרת משרד האוצר לשני ימי דיונים מרוכזים לקראת תקציב 2025. ב־15 שעות דיון, שכללו את כל ראשי האגפים והיחידות במשרד האוצר, כולל נציגות של בנק ישראל, הציג אגף התקציבים לשר האוצר את האתגרים ואת האפשרויות שעומדות בפניו.
הגירעון הצפוי כרגע, עוד לפני ההוצאות הנוספות שתציג הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון, עוד לפני התוספות הרגילות של כל תקציב, והרבה לפני מלחמה בצפון והוצאות שיקום לצפון החרב כבר כעת – עומד על 5.2 אחוזים. גירעון כזה, שהוא ממש לא סוף פסוק, מניח על שולחנו של שר האוצר משימה עצומה. על פי הנתונים שהוצגו בפניו, הממשלה נדרשת לקצץ קרוב ל־40 מיליארד שקלים כדי לעמוד בכל המשימות הנדרשות וגם לשמור על יעד גירעון אחראי. ואם תפרוץ מלחמה בצפון, המספר הזה רק יגדל.
אם התקציב החדש לא יגבה מחירים גם מהאוכלוסיות שפחות משתתפות בנטל, המשימה לגייס לו לגיטימציה ציבורית תיתקל בקושי מעשי ומוסרי כאחד
כדי להגיע להיקף עצום כזה של התכנסות תקציבית נבנתה רשימה ארוכה של צעדים, שאף אחד מהם לא יהיה קל להעברה. ביניהם קיצוץ בקצבאות הילדים, הקפאת מדרגות מס הכנסה, קיצוץ בקצבאות האברכים, הקפאת כל ההצמדות של הקצבאות לשכר הממוצע, צמצום במשרדי הממשלה כולל ביטול משרדים מיותרים, ביטול פטורים ממס בפנסיה ובקרנות ההשתלמות, העלאת המע"מ באחוז נוסף, ומס יסף על מדרגות המס הגבוהות.
כאילו לא הוערמו מספיק קשיים על שר האוצר, גם סוגיית גיוס חרדים הגיעה לדיון הכלכלי, עוד לפני פסיקת בג"ץ. הפקידות הכלכלית הבכירה הכניסה לתוכנית התקציב חוק גיוס חובה לכולם, מה שיוריד את עלויות תשלומי המילואים האדירות שהמדינה משלמת כיום, וגם יתמוך בצמיחה כלכלית. כל מילואימניק שמשרת יותר ימים בשנה הוא פחות אזרח יצרן בעולם האזרחי, הסבירו לסמוטריץ'. ככל שהחרדים יתגייסו, הנטל על הכלכלה יפחת.
איך שלא נסתכל על זה, אמרו לנו בשבוע שעבר בכירים במשרד האוצר, כל משפחה בישראל תצטרך לספוג עלות נוספת של כמה מאות שקלים, עד אלפיים שקלים נוספים בחודש. תקציב כזה יחייב את הממשלה לוודא שכולם כולל כולם נכנסים תחת האלונקה הכלכלית. כל מגזר ושכבה בציבור יצטרכו לחטוף, לא רק האוכלוסייה הרגילה שגם משרתת, גם עובדת וגם משלמת את המיסים שמממנים את השירותים הציבוריים של כולם. גם הממשלה תידרש להתייעל, כולל המשרדים המיותרים שכולם אוהבים לשנוא, אבל גם – וזה כבר האתגר הפוליטי המורכב ביותר – קיצוצים בתקציבים שנוגעים במישרין או בעקיפין לאוכלוסייה החרדית.
יש שם הרבה כסף, אבל זו לא הנקודה המרכזית. בעיקר יש כאן מסר שהממשלה חייבת להעביר לציבור: לפני שפונים אל מעמד הביניים ומבקשים ממנו לשלם עוד קצת מס כי מלחמה, צריך להגיע אל מי שתורם פחות ולבקש ממנו הרבה יותר. אם התקציב החדש לא יכלול גם את הנושאים הללו, וגם את האוכלוסיות שפחות משתתפות בנטל, המשימה לגייס לו לגיטימציה ציבורית תיתקל בקושי מעשי ומוסרי כאחד. בפעם הקודמת, בלב המשבר וכשכל המדינה הייתה מגויסת למלחמה, זה איכשהו עבר. אבל אם הממשלה תמשיך באותו כיוון, ימיה כנראה ספורים.
אחרי עשרים שנה
המקומות שבהם המדינה יכולה גם לקצץ וגם להפיק מכך תועלת כלכלית, נוגעים בעיקר לעולמות הסבסוד והקצבאות. האברכים החרדים נשארים בתוך עולם התורה מתוך אמונה ואידיאל, אבל גם על בסיס תקציבים ממשלתיים אדירים, הרבה מעבר לתקציבי הישיבות עצמן. ההצעות בתחום הזה מדברות על קיצוץ בתקציבים לישיבות, בקצבאות האברכים והילדים, והוספת קריטריון של מיצוי כושר השתכרות לכלל ההטבות ובהן הנחות במעונות יום, קצבאות ביטוח לאומי והנחות בארנונה. אלה צעדים שגם יחסכו למדינה תקציבים בטווח המיידי, אבל בטווח הארוך הם משמעותיים אף יותר, שכן הם עשויים להביא חרדים רבים לזירת ההשכלה והתעסוקה. לא בעקבות שינוי אידיאולוגי, אלא בשל כורח המציאות.
זו הסיבה שבאגף התקציבים מזכירים לסמוטריץ' את נתניהו של 2003. אחד השינויים הגדולים שנתניהו ביצע אז היה תוכנית "מרווחה לתעסוקה", שצמצמה דרמטית את הקצבאות לאוכלוסיות חלשות ועודדה אותן להיכנס לשוק התעסוקה. התוצאה הייתה גידול משמעותי בתעסוקת נשים חרדיות, אם כי הרבה פחות אצל הגברים החרדים. עבור הממשלה הנוכחית, שנשענת על המפלגות החרדיות, צעדים כאלה יהיו קשים ליישום הרבה יותר.
שר האוצר היה רוצה אולי להיות נתניהו של 2003, לעשות את מה שנכון ולקדם את השינויים הנדרשים, כולל בסוגיות הקשות של קיצוץ בקצבאות, גיוס חרדים ושינוי מערכת התמריצים. הוא ישלם את המחיר הפוליטי המיידי כמו שנתניהו שילם, וההיסטוריה תשפוט את צדקת דרכו, אבל לא בטוח שהוא יכול. נתניהו כשר האוצר נהנה מגיבוי מלא של ראש הממשלה דאז אריאל שרון, ואילו סמוטריץ' איננו מקבל רוח גבית ממשרד ראש הממשלה לתקציב של גזירות וקיצוצים. שרון גם הרכיב קואליציה ללא המפלגות החרדיות, ולא היסס לקצץ בתקציביהן. זה לא המקרה של סמוטריץ'. אחרי המכה שהציבור החרדי ספג בשבוע שעבר בבג"ץ, וההבנה המחלחלת בקרבו שחוק גיוס שיעגן את הפטור לתלמידי הישיבות הולך ומתרחק, החרדים לא נכונים לספוג מכות נוספות בשביל הקואליציה.
ובכלל, ממשלה שלא מצליחה להעביר כמעט אף חוק משמעותי, שלוקח לה חצי שנה לסגור את שלוחת אל־ג'זירה, שלא מצליחה לקדם חוק שממנה רבני ערים – תתקשה מאוד לגייס כוח פוליטי כדי להעביר תקציב שיפגע במעמד הביניים. זה המלכוד העיקרי: כדי להעביר תקציב שיפגע במעמד הביניים צריך לפגוע גם במעמד הנמוך, ובעיקר בחרדים. ככה יהיה אפשר לטעון ש"כולם נכנסים מתחת לאלונקה". אלא שהגזירות שיפגעו בחרדים, הן אלה שיטלטלו ואף ימוטטו את הממשלה.
בניתוח ציני אפשר לטעון שסמוטריץ' יבחר לשמור על שלמות הקואליציה בכל מחיר. אבל גם אם מייחסים לו מניעים אידיאולוגיים, מגיעים לאותה תוצאה. מבחינתו, ניצחון במלחמה הוא המטרה הראשונה במעלה כרגע, וכל השאר משני לכך. כדי לנצח את המלחמה, צריך להמשיך לקיים את הממשלה. וכדי לקיים את הממשלה, חובה לבצע פשרות בתקציב. הישרדותה של הממשלה תלויה ביכולתה להעביר תקציב, אבל העברת התקציב הנכון יכולה לפגוע בהישרדותה.
נתניהו של 2003 הצליח להעביר רפורמות מרחיקות לכת, גם תוך כדי מלחמה, משום שקיבל את גיבוי ראש הממשלה, התרכז בתפקידו כשר האוצר, התעלה לגודל השעה וספג את כל ההשלכות הפוליטיות. סמוטריץ' שוקל שיקולים ביטחוניים וגיאו־אסטרטגיים רחבים יותר, כמו מה יקרה אם נפסיק עכשיו את המלחמה, איך תיראה מערכת בחירות יצרית בעיני אויבינו, והציפייה לתוצאות הבחירות בארצות הברית, שגם להן תהיה השפעה על המלחמה כאן. מבחינתו המשוואה היא מלחמה עכשיו, הכלכלה תחכה.
אולי הניתוח שלו מוצדק, אולי לא; יש בו היגיון, אבל אפשר גם לערער עליו. אם ישראל לא תנצח את אויביה באופן מכריע יהיו לכך השלכות ארוכות טווח ורחבות אופק, גם על עתידה הביטחוני של ישראל וגם על כלכלתה. אבל סמוטריץ' הוא שר האוצר היחיד של מדינת ישראל, ותפקידו להיות אמון על עתידה הכלכלי של מדינת ישראל. אם לא הוא, ואם לא עכשיו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בפני עוד עשור אבוד.
