גיוס חיילים חרדים לא תלוי בהם אלא בנו

רבותיי, אין טעם. מתחילת המלחמה, ובשבועות האחרונים ביתר שאת, התמלאו דפי מקור ראשון במאמרים, קריקטורות, טורים בעד ונגד (בעיקר נגד), והתייחסויות לפולמוס האינסופי ביחס לאי גיוס החרדים. חלק ניכר מהם פונים ישירות לציבור החרדי בתמיהה "איך אתם לא רואים?", בתוכחת "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה", או בזעם: "לפחות שמי שלא לומד יישא בנטל!". ובכן רבותי, הגיע הזמן לומר את האמת: אין טעם לנהל את השיח הזה מול החרדים.

זה לא תלוי בהם, זה תלוי בנו. לתמוה כיצד רוב החרדים מתמידים בסירובם להיחלץ לעזרת ישראל מיד צר, זה כמו לשאול מדוע שקמה ברסלר ומי שקראו להחלשת צה"ל מעזים בכלל לצאת מהחורים ולהטיף מאז שבעה באוקטובר. התשובה בשני המקרים היא "כי אפשר". אתם לא שמים לב שהוויכוחים האלה חד־צדדיים? כלל ראשון: קובעי הטון והטעם בחברה החרדית בכלל לא משתתפים בדיון, תמיד נשלחים אליו הליצנים או הנקלים ביותר שיש לעיתונות החרדית להציע.

כלל שני: רוב הדיון מוקדש לשיח עקר ולטיעוני סרק שמרבית החרדים עצמם כלל לא מאמינים בהם. כמה מילים נשפכות בפולמוס המרתק בסוגיית כוחו הסגולי של לימוד תורה ביצירת הגנה פיזית, בזמן שברור שמדובר כאן במענה לצורכי חוץ, או משהו שתלמידי "ישיבה קטנה" מוכנים לצעוק למצלמות התקשורת. בטח לא חלק מהותי מהתפיסה החרדית, או מאמר ליבה של הרב אלחנן וסרמן.

מסע גיוס הכספים שאליו יצאו השבוע גדולי התורה החרדים ראוי לעידוד. לא מאמינים במטרותיה של התנועה הציונית? זכותכם. אבל אנא התכבדו ושלמו בעצמכם את המחירים

שעות מחיי הקדשתי לוויכוחים עם חרדים שאינם מתגייסים, פנים אל פנים או ברחבי האינטרנט, בניסיון להבין כיצד הם מנמקים לעצמם את החרפה הזאת. הרי גם אצלם כשחולים פונים לבית חולים, וכשבונים בית שוכרים את שירותיו של אדריכל, ואם רוצים תקציב מהממשלה בוחרים לכנסת אדם שמתמחה בכך ולא מסתפקים בתפילה ולימוד תורה למען קבלת מלגה. ובכלל, למה שלא יסכימו לגיוס ישיבות הנושרים ושאר שבאבניקים? בקצה, הוויכוחים האלה כמעט תמיד נגמרים במבוי סתום של "זאת אנטישמיות", "מה עם הערבים?", או סיסמאות נוסח "שבט לוי" ו"רבנן לא צריכי נטירותא".

לדבר אל הקיר

האזנתי לאחרונה לעימות רדיופוני בין אחד מכותבי עיתון זה לאחד העיתונאים החרדים. זאת הייתה כמעט פארודיה: הצד "הסרוג" סיפק טיעונים, תמך אותם בנימוקים וביסס אותם על ראיות, כמנהג בני אדם בעת ויכוח. ואילו הצד "החרדי" חזר ואמר "אתם לא מבינים את גדולי התורה". מה הטעם? תשובה רצינית, מסודרת וקוהרנטית, שתכלול את האידיאולוגיה החרדית הכוללת את פסקי ההלכה בנדון, אין בנמצא. וגם אם תצוץ יום אחד, זה בכלל לא משנה.

סוגיית גיוס החרדים ומידת מעורבותם בחובות העם, ההגנה והמשק, לא תוכרע בשיח אידיאולוגי מול החרדים עצמם, אלא בידי כל הקבוצות האחרות במדינה. גם אם חשדתי בכשרים, וגם אם כל חרדי מהרב דב לנדו ומטה אכן מאמין בכל ליבו שלימוד גמרא בסלבודקה מסייע ליירוט רקטות בגבול הצפון, את השיח על פתרונות צריך לנהל לא מולם אלא בין הדתיים והחילונים. זוהי האסטרטגיה הסבירה היחידה להתמודד עם התופעה.

דמיינו מדינה אחרת, היפותטית, שבה קם מיעוט גדול של 10% מהאוכלוסייה ומאמץ תפיסת עולם שלפיה בימים זוגיים צריך לנסוע בצד השמאלי של הכביש. הם הופכים את זה לעיקרון דתי ממש. נאבקים בכל שוטר תנועה שנותן דו"ח, נציגיהם מסבירים שהשורשים הבריטיים של המנהג לנהוג בשמאל נכונים ואמיתיים יותר מהקשקוש המודרני של נסיעה בימין, או מציגים מחקרים־מטעם שלפיהם אם כולם יאמצו את דרכם, מספר תאונות הדרכים ירד לאפס המוחלט.

מה שאר אזרחי המדינה, שלא אוחזים בתפיסת העולם הזו, יכולים לעשות? דרך אחת היא לפצוח במסע שכנועים רחב, להתווכח, לנסות להוכיח באותות ובמופתים שהבריטים טועים, שמחקרי בטיחות בדרכים לא תומכים בטענותיהם, שפרויקט שינוי יומי של כלל התמרורים יהיה יקר ולא יעיל, ובעיקר שהמודל שלפיו 10% מהאוכלוסייה משנה את כיוון הנסיעה מדי יום איננו בר קיימא ומסכן אותם ואת כל השאר. אבל הדבר הרציונלי לעשות הוא ליצור שיתוף פעולה של שאר 90% האזרחים, ולאכוף עליהם בכוח את החוק, תהיה אמונתם אשר תהיה.

במדינה ליברלית, זכותו של אדם להחזיק באיזו אמונה שירצה, אין זה מענייני להפריע לו. הוויכוחים על הפרשנות הנכונה של כתבי הקודש, על היחס לציונות או המודרנה, מרתקים כשלעצמם אך מקומם בבית המדרש. למדינה אין עניין, כפי שניסח זאת ג'ון סטיוארט מיל, "לאלץ את כל האנשים להתאים את אופיים לדמות אופייה שלה". הניסיון לגרום לחרדים לוותר על תפיסת עולמם, להפסיק להיות חרדים ולאמץ תפיסה אחרת, איננו שייך לקביעת מדיניות ביחס לבעיה, והוא גם נועד לכישלון.

התחינות בשם המוסר, הדת וההיגיון אל הציבור החרדי בסוגיות הגיוס והתעסוקה נתקלות כבר שנים בחומה בצורה. אפילו המלחמה הנוכחית לא הזיזה יותר מאבן או שתיים בחומה, ורק חיזקה את ההתעקשות נטולת הנימוק גם על "ישיבות הנושרים". טוב נעשה כולנו אם נבין שההבדלים בין החרדים העובדים והמתפרנסים בחו"ל למודל החרדי בארץ, שורשו בנקודה אחת בלבד: מה המדינה מוכנה לתת. אנשים שאינם חרדים יצרו את החרדיות בתצורתה הארצישראלית ומתחזקים אותה כל השנים. בכוחם גם לשנות אותה, אם יבחרו בכך.

העבר הצבאי של הש"סניקים

איך עושים את זה? קודם כול נתמקד בריאל־פוליטיק. יום יבוא, אולי, והימין והשמאל יחליטו שהבעיה החרדית גוברת על כל המחלוקות האחרות, ויעדיפו לשלב ידיים בקואליציה שתקים מנגנון בר־קיימא לביטחון וכלכלת המדינה, ושבנייתו תיתקל במאבק חסר תקדים של המגזר החרדי. בינתיים, גם בימין וגם בשמאל סבורים, אולי בצדק, שיש שאלות אחרות ודחופות יותר על סדר היום. כל מחנה מעדיף בתורו לשתף פעולה עם דרישותיהם של גולדקנופף ודרעי, בהצהרות או בפועל, העיקר להרחיק את המחנה הנגדי מההגה.

טוב נעשה אם נבין שההבדלים בין החרדים העובדים בחו"ל למודל החרדי בארץ, שורשו בנקודה אחת בלבד: מה המדינה מוכנה לתת

למרות פסיקת בג"ץ הדרמטית השבוע, אני מרשה לעצמי להטיל ספק גדול בכך שהיום הזה כבר הגיע. זהו אותו כשל מכיוון אחר. סרבנות הגיוס איננה שאלה תורנית וגם לא שאלה משפטית. שופטי בג"ץ הרי עדיין מאפשרים למחוקק להמציא עוד איזה פלסטר או לשחק על זמן ולהמשיך את המצב העקום של תקצוב לישיבות נושרים, כשם שבמועצת גדולי התורה יכולים להמציא איזה דרוש על סוגיית מלחמת מצווה ולהמשיך בחילול השם ובעצימת עיניים.

אני גם לא רואה את הקונצנזוס הנוכחי לגייס את החרדים שורד בראש סדר היום שעוררה המלחמה. בחנו את עצמכם, מי שמאמין כי מכת מנע בלבנון והפלת שלטון חמאס הם צורך קיומי לשרידות הפרויקט הציוני, יסכים לוותר עליהם לרגע תמורת שיתוף פעולה עם ה"יאירים", לפיד וגולן, רק כדי לראות סוף סוף את הבקו"ם מלא באברכים? האם מי שמטרת חייו היא הפלת נתניהו ושרואה בכך הצלת חיי אדם כפשוטו, יסכים לשתף פעולה עם הליכוד ו"המשיחיים" רק כדי לגייס את החרדים? אולי זו לא יד המקרה שמשה גפני וחבריו אינם זוכים בתענוג של ליווי פעילי מחאה בכל מסעדה וכנס.

במישור הרצוי, דרך המלך לשינוי עוברת בכלכלה. ברור שהפסקת מימון הישיבות והכוללים של המשתמטים מכספי הציבור, או צמצומו לממדים שתקציב המדינה מסוגל להכיל, תייצר לחץ שיביא רבים לרצות להסתדר עם רשויות הצבא. ולא, אין באמת תרחיש ריאלי שבו נדבנים מסאטמר ארה"ב מסוגלים לספק תחליף לכל שקל שהמדינה נותנת כיום לאורך שנים. ואם יש – אדרבה, שישחררו את אזרחי ישראל ממימון חילול השם ההמוני הזה. מדהים שאנשים בוגרים מציגים ברצינות את טענת ההבל הזאת, ובלתי נתפס שאחד מהם הוא שר האוצר של ממשלת ישראל.

מסע גיוס הכספים שאליו יצאו השבוע גדולי התורה החרדים לא ראוי לבוז אלא לעידוד. לא מאמינים במטרותיה של התנועה הציונית? תפאדלו. רוצים ללמוד תורה ולא לצאת להתפרנס? זכותכם המלאה. אבל אנא התכבדו ושלמו בעצמכם את מחיריה של תפיסת העולם הזאת, או מִצאו מי שמאמין בה ומוכן לשלם בעדה. אגב, טוב יעשה גם המגזר הדתי־לאומי אם ישתחרר עוד מעטיני השלטון, ויממן בעצמו את הבחירה לחנך את ילדיו דווקא בפנימיות.

כפי שנכתב פה לא פעם, הנתונים והמחקרים מוכיחים שוב ושוב שחרדים הם בני אדם וגם הם מגיבים לתמריצים. בשנים מוקדמות יותר של המדינה, גברים חרדים יצאו לעבוד בשיעורים הרבה יותר גבוהים, כי לא היה מי שיממן אותם בלי זה. הם אפילו התגייסו לצבא בשיעורים ניכרים, מה שיצר את המציאות האירונית הנוכחית של עבר צה"לי מכובד לח"כים של ש"ס מול נציגי "הציונות הדתית".

ובכן, לא חייבים להסכים על אמריקניזציה מוחלטת, או להגביל את הפטור לבני ישיבות בדיוק למספר הספורטאים המצטיינים. ישראל כמדינת היהודים יכולה עדיין להעדיף ביתר את מורשתה ואת לומדי התורה, אבל יש לבנות מנגנון תמריצים שישמור את העסק בממדים שפויים. אגב, עם כל הכבוד לתקציב הישיבות, עיקר ההעברות הכספיות למגזרים שבוחרים להיות לא־יצרניים נעשות דרך תקציבי החינוך, הבריאות והרווחה. כדי לבצע שינוי מגמה כזה, ישראל תצטרך להתרחק כמה מעלות ימינה ממדינת הרווחה, שגדולי הנלחמים עליה הם לא בדיוק חרדים.

כן, גם בכפייה

בהזדמנות זו, הרשו לי לאתגר עוד תפיסה שמקובלת על רבים, ולפיה "אי אפשר לגייס בכפייה, אין מספיק מקום בבתי הכלא". ובכן, דעה לא פופולרית: אני לא בטוח שזה עובד ככה. הנה כמה שאלות. מה אם משרד הביטחון ינפיק צווי גיוס, וכל מי שלא יתייצב יזכה לדפיקה של שוטרים בבית שייקחו אותו למעצר? יודעים מה? לא כולם, חלקם. מי שאפשר. ניתן גם לשחרר את העריק למעצר בית, ולהתחיל נגדו הליך פלילי שייעצר ביום שיתייצב בבקו"ם.

אני לא חי בסרט, ודאי שהחרדים יצאו למלחמת עולם על הדבר הזה, והבחורים יפגינו עיקשות והתמדה בסירוב. אבל תחשבו על זה. ימים ארוכים במעצר, חיים במנוסה, עיקול חשבון בנק, הוצאות משפטיות, להתחיל להתגלגל בבתי משפט, לכל אלה יש אפקט מצטבר. יכול להיות שהוא ישפיע? תמיד יש קיצוניים שלא יזוזו מילימטר, אבל חלקם לפחות, סביר שייכנעו? ומה זה יעשה לחברים ולאחים שלהם ביום שיגיע תורם?

גם מדינה, אם היא רוצה שלהחלטותיה יהיה תוקף, יכולה להפגין עיקשות ואורך רוח. אני לא משלה את עצמי שיש משאבי אכיפה לטפל בכל מחזור הגיוס החרדי של 12 אלף עריקים בשנה, אבל אפשר להתחיל במשהו, להתמיד, ולראות איך זה משפיע באופן רחב יותר. יטענו לאכיפה בררנית? משרד הביטחון ישלוט במספר צווי הגיוס, או יגריל אותם באופן אקראי. ובכלל, ממתי קושי באכיפה מצדיק ויתור מוחלט עליה?

קחו לדוגמה את תחום עבירות הבנייה הפורח בארצנו. נכון, יש בו הרבה עצימת עין מודעת של הרשויות, אבל אף אחד לא השתגע וּויתר לחלוטין על האכיפה. מוצאים דרכי אכיפה חלופיות, או מתמקדים במה שיש מול העיניים. החיים, כידוע, לא נוטים להיות פיקניק. למה בכל שאר הקבוצות היהודיות הרוב מתגייסים? מאה אחוז בגלל אידיאולוגיה ומוטיבציה גבוהה לשרת? ברור שלא. האפשרות המרתיעה שיבואו שוטרים משחקת תפקיד. אבל בשביל זה היא חייבת להיות אפשרות.

תופעת הסרבנות הפציפיסטית די שולית בישראל, ובכל זאת הרשויות משקיעות משאבים במעצר, ניהול משפט והתשה של כמה מסיימי תיכון מדי שנה. מדוע לא לוותר וזהו? ברור שגם אם הצעירים הללו יוכרחו להתגייס, לא מדובר בלוחמי חוד מלאי מוטיבציה. התשובה היא שלהתעקשות של המדינה יש תפקיד בשמירה על היקפי התופעה קטנים יחסית. אם זה היה עובר חלק לגמרי, התופעה הייתה מתרחבת לכל מיני מתנדנדים ומתלבטים, שכרגע אין להם כוח או רצון להתאבד על הגבעה הזאת. למה להניח שאצל סרבנים מטעמי דת המצב חייב להיות שונה כל כך מסרבני מצפון?

אז כן, רבותי, להתווכח זה חשוב, יש תועלת בחידוד עמדות ובחינה מתמדת שלהן, ויש להמשיך ולקוות שרוב מניין ובניין מאחינו החרדים ישנו את טעמם ויטו שכם במשימה הדחופה של הגנה על העם היהודי. אבל אם הפוגרום בשמחת תורה ושמונה חודשי מלחמה לא הספיקו כדי שהשינוי יתחולל מעצמו, אולי עדיף להשתחרר מהצורך לשכנע אותם בק"נ טעמים שיפסיקו להיות כבר חרדים. שחררו את האיבה המיותרת. את האנרגיה הצודקת הזאת ניתן ועדיף לתעל לפסים מעשיים יותר.