"רוב העם איתנו": סימפוניה של אשליות

דמיינו לרגע קונצרט סימפוני מוזר, שבו כל נגן משוכנע שהוא מנצח התזמורת. הכנר מנופף בקשת כאילו הייתה שרביט ניצוח, החצוצרן מסמן בחצוצרה, ואפילו המתופף בטוח שהוא זה שמכתיב את הקצב לכולם. התוצאה? קקופוניה מחרישת אוזניים של אגו וביטחון עצמי מופרז. סבל אמיתי מובטח לקהל.

זוהי, למרבה הצער, תמונת המצב של השיח הציבורי בישראל כיום. כל קבוצה, מפלגה, או זרם אידיאולוגי משוכנעים בלהט כי הם מייצגים את "רוב העם". הימין צועק "רוב העם איתנו!" והשמאל עונה בקול רם לא פחות "לא, רוב העם דווקא איתנו!" וכך, במקום סימפוניה הרמונית של דמוקרטיה בריאה, אנו מקבלים מקהלה צורמת של קולות מתנגשים.

דוגמה אחת שניתן למצוא בדיונים ציבוריים היא טענות כגון "64 מנדטים, זה רוב העם!" ומולן: "64 מנדטים לא מייצגים את רוב העם, כי רוב בעלי זכות ההצבעה לא הצביע למפלגות הקואליציה". טענות נוספות הן "רוב המתגייסים הם אנשי ימין", או "רוב המתגייסים הם אנשי שמאל" (או "מרכז", כפי שזה נקרא היום). "הרוב רוצה בהקדמת הבחירות", ומנגד "הרוב אינו מעוניין בבחירות". "רוב העם איתנו, אבל הצד השני שולט בתקשורת", "רוב העם איתנו, אבל הקיצוניים נשמעים יותר ומושכים את המערכת לקצוות" – אלו ועוד מציפות את המרחב הציבורי, ומשקפות את תחושת ה"קונצנזוס" המדומה.

בועת הסבון של הקונצנזוס המדומה

תופעה זו, הידועה בעגה המקצועית כ"אפקט הקונצנזוס השגוי", היא כמו בועת סבון ענקית שכל אחד מאיתנו חי בתוכה. היא יפה, צבעונית, ומשקפת את העולם בדיוק כפי שאנחנו רוצים לראותו. אבל כמו כל בועת סבון, היא שבירה מאוד ורחוקה מהמציאות.

בתוך הבועה הזו, כל טוויט שמסכים איתנו הוא עוד הוכחה ניצחת ל"רוב" שלנו. כל סקר שתומך בעמדתנו הוא אישור א-לוהי לצדקת דרכנו. וכל קול מתנגד? הו, זה בטח רק המיעוט הקולני, לא?

וכאילו לא די בנטייה הטבעית שלנו לראות את העולם דרך משקפיים ורודות, באות הרשתות החברתיות ומגבירות את האשליה הזו פי אלף. הפיד שלנו בפייסבוק הוא כמו מראת קסמים שמשקף לנו בדיוק את מה שאנחנו רוצים לראות. לייק אחר לייק, שיתוף אחר שיתוף, אנחנו בונים לעצמנו עולם וירטואלי שבו כולם מסכימים איתנו.

זוהי "בועת הפילטר" – מעין חממה דיגיטלית שבה הדעות שלנו פורחות ללא הפרעה, מוגנות מכל רוח מתנגדת. אבל בדיוק כמו צמח שגדל בחממה, ברגע שנצא החוצה לאוויר האמיתי, נגלה עולם מורכב הרבה יותר.

אתגר הדור: לצאת מהבועה

אז מה עושים? איך יוצאים מהסימפוניה המבולבלת הזו ומתחילים לנגן יחד?

ראשית, עלינו להכיר בכך שאין באמת "רוב" מוחלט. החברה הישראלית היא פסיפס מרהיב של דעות, אמונות ותרבויות. לטעון שיש "רוב" זה כמו לטעון שבקשת בענן יש צבע דומיננטי אחד.

שנית, במקום להתבצר בעמדות שלנו כמו במבצר בלתי חדיר, בואו ננסה לבנות גשרים. לצאת מהבועה שלנו ולהקשיב – באמת להקשיב – לקולות אחרים. זה לא אומר שנסכים עם כולם, אבל לפחות נבין מאיפה הם באים. החינוך לשיח מכבד ולהקשבה הוא צורך קיומי של ממש. הוא חשוב בחיי הפרט כמו גם בחיים הציבוריים. החינוך לשיח שכזה מוטל בראש ובראשונה על כל אחד מאיתנו. ההורים, המורים, המדריכים בתנועות הנוער, על נבחרי ציבור, על מנהיגים ובעלי תפקידים, ועל כל מי שנפשו בוגרת דיה.

ולבסוף, בואו נזכור שחיים משותפים אינם משחק של צודקים וטועים, של מנצחים ומפסידים. היא יותר כמו ריקוד זוגי מורכב, שבו כל הצדדים צריכים לעבוד יחד כדי ליצור משהו יפה.

הרמוניה אפשרית

הבה נחליף את הקקופוניה של "רוב העם איתנו" בסימפוניה הרמונית יותר. סימפוניה שבה כל קול – ימין ושמאל, דתי וחילוני, מרכז ופריפריה – מוצא את מקומו. כי בסופו של דבר, הדבר היחיד שבאמת "רוב העם" רוצה בו, הוא חברה טובה יותר לכולנו.

ואולי אז, במקום תזמורת של מנצחים מדומים, נוכל סוף סוף ליצור יחד מוזיקה אמיתית.